בשני המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה בהארתם של שתי פרשיות אלו של קריאת שמע, כמייצגות של שני הרבדים של האמונה, האידיאלית מחד והיישומית מאידך. בפרק זה
בסדרת מאמרים זו, אנסה להציג תזה הרואה באמונה היהודית כיחידה המורכבת משתי שכבות שונות, זו האידאלית והמכוונת מחד, וזו היישומית, שנתבעת מאיתנו לממש בפועל בחיינו
במאמר קודם הרחבתי את הדיבור אודות עניינה של פרשה שניה בקריאת שמע, ועד כמה היא מייצגת את הצד הפרקטי-יישומי של האמונה היהודית. במאמר זה ברצוני
בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד
מאמר זה נוגע בתכונתה העמוקה ביותר של האמונה, השִׁמְעִיּוּת. פרשת ואתחנן נסבה רובה ככולה סביב תכונה זו, פשרה ומקומה באופן שבו התכוננה האמונה היהודית בנקודת
פרולוג: חסידות חב״ד והעם היהודי כולו ציין היום ג׳ תמוז תשפ״ד – שלושים שנה לאותו היום המר והנמהר ג׳ תמוז – תשנ״ד שבו הסתלק לעולמו
מאמר זה עוסק בפרשנות תיאולוגית למחלוקת שבין קורח ועדתו למשה רבינו. הוא מנסה להתחקות אחר השורשים הרעיוניים של אותה תפיסה שבשמה התקומם קורח כנגדו מעמדו של משה רבינו, ביחס שבין האלוהים לאומה היהודית, ואיך הדברים נוגעים ומשפיעים על האתיקה והמחויבות הנגזרת מאותה התייחסות ויחסי גומלין.
אז איפה היה אלוהים בשואה? מי מאיתנו יודע עד מה? אך נראה לי שאני דווקא יודע בהיכן הוא היה גם היה, בליל יום הכיפורים של
לפני שש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
