במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
פרשת השבוע – תרומה, עוסקת בהוראה על הקמת המשכן ויצירת האפשרות להשכנתו של האלוהים בתוך בני ישראל – ובכך למעשה להבטיח את גילויו של אלוהים
״בְּאַהֲבָתֵנוּ גּוּף הָפַךְ מָקוֹם, וּבְזִכְרוֹנֵנוּ לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם. מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ, לַיְלָה מִתְאַדָּה, מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״ (יהודה עמיחי) כשבני זוג נפגשים לראשונה,
לפני 12 שנים, הייתה לי הזכות למסור בעיצומו חג הסוכות, שיעור הגותי מיוחד שעסק בעניינו של חג הסוכות, עם דגש על המעבר המרתק מיום הכיפורים
ייאוש. ייאוש גדול. זאת התחושה בבוקר שאחרי, היום שאמור להיות זה שכולו בסוד היחד וההתלכדות, חולל בשער בת רבים. אותה נקודה סינגורלית-קולקטיבית אחת של קדושה,
ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה
אמש, ליל ז׳ בתשרי, רגע לפני יום הכיפורים תשפ״ד, הייתה לי הזכות להעביר בבית הכנסת ׳אוהבי ציון׳ שבשכונת נחלאות בירושלים, את השיעור החמישי והאחרון (לשנה
פתיחה: מאמר זה הוא תמלול מתוך שיעור שנמסר כהכנה ליום הכיפורים לפני מספר שנים (בשנת 2021. בלב תקופת מגיפת הקורונה), ועוסק בקריאה שיטתית בפרשת אחרי
״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר
לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול
