אישים

בערב ראש השנה תש”ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של

בשורות הבאות אני רוצה לדבר אתכם על חבר שלי. לא סתם חבר, אלא חבר קרוב מאוד. מהיותר קרובים אליי ומשמעותיים בחיי. ואני בכוונה פותח בשורה

המאמר בוחן את מהות האהבה כאתיקה של התמסרות והקרבה, תוך שזירת הגותם של דוסטוייבסקי ורבי עקיבא. המחבר טוען כי האהבה אינה רגש טבעי גרידא, אלא תנועה של התעלות מעל האגואיזם המחוברת לתודעת נצח וחירות מוסרית. דרך דמותו של רבי עקיבא, מוצגת האהבה כחוק מחייב וצו קיומי המאפשר דבקות באינסוף ובזולת, גם במחיר של מסירות נפש מוחלטת. המאמר מדגיש כי בניגוד לתפיסה הנוצרית, היהדות הופכת את האהבה לברית של חוק ומחויבות, המהווה בסיס לשיקום רוחני לאחר חורבן. בסיום, המחבר קושר אידיאלים אלו לגבורה ולנכונות להקרבה שהתגלו בחברה הישראלית בעקבות אירועי השבעה באוקטובר.

כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י’ כ’) ביום ראשון בערב השבוע, ישבתי וכתבתי מילים ושורות לזכרה של ישיבת וקהילת

פרולוג: חסידות חב”ד והעם היהודי כולו מציין היום ג׳ תמוז תשפ”ו – שלושים ושניים שנים לאותו היום המר והנמהר ג’ תמוז – תשנ”ד שבו הסתלק

מאמר זה דן במשמעות הילולת ל”ג בעומר וחייו של רבי שמעון בר יוחאי, כפי שהם מתוארים בספר הזוהר, ובפרט באידרא זוטא. הוא בוחן את העובדה החריגה שבחגיגת פטירה ואת המושג “הילולא” בהקשר זה, ומציע כי מותו של רבי שמעון בר יוחאי אינו סוף אלא חיבור וניצחון על המוות. המאמר מקשר את התקופה שלאחר חורבן המקדש ועליית הגנוסטיקה לשאלות תיאולוגיות על נוכחות האלוהות בעולם ולסיפור “ארבעה שנכנסו לפרדס” כמשל להתמודדות עם דואליות וחיפוש אחר הרמוניה. הוא מסביר כי תורת הקבלה, אותה ייסד רבי שמעון, שואפת להתגבר על הפירוד והמוות, ומבחן חייו היה האם יוכל להפוך את הסתלקותו לגילוי אינסופי, כמתואר בתיאור הדרמטי של מותו ב”אידרא זוטא”, שם הוא גילה סודות כמוסים ומגיע לנקודת שיא של חייו בהתמרת המוות ונקודת הקצה להוויה אינסופית. מוזמנים לצלול פנימה.