החיים קשים חברים. לא יודע מה סיפרו לכם, או מה חוויתם אתם מניסיונכם האישי, אבל החיים עשויים, או עלולים, להיות קשים ותובעניים. וכשאני אומר קשים,
הוֹשַׁע נָא אָדָֽם וּבְהֵמָֽה. בָּשָֽׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָֽה. גִּֽיד וְעֶֽצֶם וְקׇרְמָֽה. דְּמֽוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָֽה. הֽוֹד לַהֶֽבֶל דָּמָֽה. וְנִמְשַֽׁל כַּבְּהֵמֽוֹת נִדְמָֽה. זִֽיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָֽה. חִדּֽוּשׁ פְּנֵֽי אֲדָמָֽה.
בתורה שאנו עוסקים בה מדבר רבי נחמן על מצב שבו האדם נמצא בסביבה עוינת, כאשר המילה “עוינת” לא מתפרשת דווקא במובן הכי פשוט של המילה,
תכירו, זה האתרוג שלי. נעים מאוד. תרשו לי לספר לכם כמה דברים עליו, שעושים אותו, (לפחות לטעמי) לקצת מיוחד, אחר, משונה (קצת אולי כמו זה
״בְּאַהֲבָתֵנוּ גּוּף הָפַךְ מָקוֹם, וּבְזִכְרוֹנֵנוּ לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם. מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ, לַיְלָה מִתְאַדָּה, מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״ (יהודה עמיחי) כשבני זוג נפגשים לראשונה,
פרולוג: מאמר זה נכתב לפני כשנתיים, בתקופה שבה חוויתי משבר אישי עמוק בחיי. כזה שהיה כרוך בפירוק הבית הזוגי, אחרי כעשר שנות נישואין. באותה תקופה
ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, אדוקים ומסורתיים, אמריקאיים, אירופאים, ואפילו ישראליים, שהתקבצו והתכנסו לארמון אחד גדול, אפשהו בכפר אחד קטן וקסום, לחופי הריביירה האיטלקית, למשך כמעט
