מבוא: מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק
לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא
לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול
מחשבה שעלתה לי במהלך השבת האחרונה, בה ציינו את ג׳ תמוז יום ההילולא של הרבי מלובביץ׳, הנוגעת בבסיסה לעניינה של המוות ומקומו בחיינו. ומה פשר
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
את השורות הבאות אני כותב מתוך מקום קרוע. זה מאוד לא קל לי להעלות על הכתב את המחשבות הללו שכבר הולכות איתי זה זמן מה.
המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא
את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק
את החצי הראשון של ליל ל״ג בעומר בשנה שעברה, תשפ״א – 2021, אותו הלילה המר והנמהר, התחלתי כדרכי בשנים האחרונות, בלימוד (באמצעות הזום) בספר אדרא
