יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן מעבר לפינה, נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. כל
בסופו של דבר השואה לא הייתה אלא אירוע קצה. קטסטרופה קיצונית ומחרידה של מציאות טרגית ארוכה שנמתחה על פני כאלפיים שנות גלות. את גולת הכותרת
במשתה הפורים אתמול, דיברנו דיבורים שונים, גבוהים וטמירין. ואולי לכשירווח עוד אעלה על הכתב בהרחבה. אך לעת עתה, אציין שתי נקודות שדיברתי בהן, אשר קשורות
ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
המאמר מנתח את משמעותה התיאולוגית של השבת גופתו של רס”ר רני גווילי הי”ד מעזה לקבר ישראל, תוך קישור ליציאת מצרים ופרשת בשלח. הכותב משתמש במושגים מתורת הקבלה, כגון “שבירת הכלים” ו”בירור ניצוצות”, כדי להסביר את החובה המוסרית והרוחנית לחלץ כל אדם ואור ממקומות החושך. הירידה למצרים, בדומה לסבל בשבי, נתפסת כשליחות של תיקון קוסמי שמטרתה להוציא את ה”יקר מזולל” ולהשיב את ההרמוניה לעולם. המאמר מדגיש כי השבת החטופים, חיים ומתים כאחד, היא ביטוי לחירות אמיתית ולניצחון הנצח על הזמניות והכאוס. בסיום, המאמר קורא להמשך המחויבות הלאומית לאחדות ושלמות, לצד הכרת תודה לגבורת החיילים שפעלו למען מטרה קדושה זו.
פרולוג: לפני שנתיים בליל זאת חנוכה תשפ”ד זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות בפני המשתתפים
ושוב חג חנוכה בניכר. ושוב קר באמת בחג הזה. ושוב לחגוג את חנוכה זה מעשה זר, שונה, אחר. לא באמת משתלב עם האורות הנוצצים של
המאמר מתמקד ביום י”ט כסלו, הלא הוא יום שחרורו מהמאסר של האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, ומסביר את חשיבותו הדרמטית והמכוננת לתנועת החסידות. המאמר מציג את תורת הגלות והגאולה של האדמו”ר הזקן, המבקרת את המשבר הגלותי כשלב הכרחי ואף מכוון בתהליך הגאולה השלמה, ולא כטרגדיה שיש להתגבר עליה. תפיסה זו מציגה את הסבל והשפל כחלק אינטגרלי המאפשר “זיכוך” וחיבור מחודש בין המימד הרציונלי (המוח) למימד הרגשי (הלב), המכונה בשפה החסידית כ”שחרור מצר הגרון”. רעיון זה משליך גם על העדפתו ההיסטורית של האדמו”ר הזקן לשלטון הצאר הרוסי הקשה על פני החופש הנפוליאוני, שכן הקושי מביא לזיכוך עמוק יותר. לבסוף, המאמר טוען כי תובנות אלו רלוונטיות במיוחד לימינו, ומספקות תקווה ואפשרות לחיבור מחודש של האומה על רקע המשברים העכשוויים.
המאמר דן במשמעות העמוקה של הקבורה, המייצגת את השייכות הראשונית והזהותית של האדם ואת סגירת מעגל חייו. המאמר בוחן את הנושא דרך סיפורו של אברהם אבינו, אשר חזר אל אבותיו במוות למרות ניתוקו הראשוני מהם, ומדגיש כי הקברים משמשים כעדות מוחשית לעבר ומחברים את החיים לנוכחות הנעדרת. כחלק מאירוע הבאת גופתו של הדר גולדין לקבורה בישראל, המאמר מפרש את הקבורה כניצחון במאבק על הזכות לשייכות לארץ, וכן כהכרח לשיקום תחושת הביטחון הקולקטיבית. המקור מבחין בין “טוב” (ההווה ההיגייני) ל”מטיב” (הטוב הטרנסצנדנטי), וטוען כי קבורת המתים כראוי היא מעשה חסד של אמת כלפי המתים וכלפי החיים כאחד, המבטיח את המשכיות הרוח והזיכרון. לבסוף, המאמר מסכם כי הבאת המתים לקבר ישראל היא ההסדרה הראויה של העבר בתוך ההווה, המאפשרת לחברה לצמוח על יסודותיה ההיסטוריים והתרבותיים.
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת