בסופו של דבר השואה לא הייתה אלא אירוע קצה. קטסטרופה קיצונית ומחרידה של מציאות טרגית ארוכה שנמתחה על פני כאלפיים שנות גלות. את גולת הכותרת של המציאות האנומאלית הזאת, ניתן לזהות בכך שההיות היהודי איננו טריוויאלי. הוי אומר, עצם הקיום היהודי באשר הוא אינו מובן מאליו. למעשה זה אפילו חריף שבעתיים: המציאות הגלותית במתכונתה הרווחת על פני תקופות נרחבות בהיסטוריה היהודית, הייתה כזאת שמצב ברירת המחדל של הקיום, היו דווקא הפוגרומים, הרציחות, גזירות הגירוש וההשמדה וכל היתר. בקיצור, כל מה שהוא אנטי קיומי במובהק.
היהודים פשוט אמורים שלא להיות, זאת נקודת המוצא הארכימדית. ובכן, זהו זיהוי המתייחס לעצם הקיום היהודי ואופיו. המרחב הנוכרי לא יכול/אמור להכיל את היהודים והיהדות כתופעה טבעית לגיטימית. כך שממילא כל שינוי בסטטוס ברירת המחדל של היהודים, דורש בהכרח התאמצות מיוחדת מצידם. הם צריכים לעשות תרגילים מתרגילים שונים ומשונים על מנת שהתוצאה תהיה כזאת שבכול זאת הם יתקבלו כאפשריים במרחב הימצאותם. אם במובן הקיומי הפשוט והמיידי, ואם ברבדים אנושיים רחבים יותר, פוליטיים, חברתיים, פיננסיים, וכיו”ב. זה מה שגזר על היהודים לייצר בהכרח לעצמם מנגנונים ומערכות לאין מספר שתפקידם היה לעשות הכול בכדי לשנות את מצבם הקיומי הטריוויאלי – של ה’לא להיות’, למצב הלא טריוויאלי של ה’להיות’. ובאומרי ‘להיות’ כוונתי עד כמה שניתן בצורה נוחה, או ליתר דיוק, נסבלת.
זאת למעשה מהותה ותכליתה של האנטישמיות – במובנה הבסיסי. לייצר ליהודים דה-הומנזיציה מתמדת, ובכך כמו לוודא שהם נעשים לכמה שפחות קיימים לגיטימיים במרחב. אז אם אמנם אין אפשרות לכלותם באחת מעל פני האדמה, פשוט נעשה להם את המוות באופן שיטתי. כך איכשהו נוודא שחייהם עונים פחות ככל האפשר, להגדרה של ‘להיות’ במובנו הנסבל (יחסית). מכאן כבר הייתה קצרה הדרך לתופעות של שתדלנות ופיוס, ריצוי ואף התרפסות מתמדת בפני גורמי השלטון, הכנסייה וכל היתר. הדוגמאות רבות מספור לכך.
בהלכה היהודית ישנו מושג הנקרא ‘חזקת חיים’. זאת חזקה שמשמעה שמצב קיום ההווה הוא למעשה ברירת המחדל הפשוטה שבו אנו מעמידים כל יצור שידענו בו שהוא חי (עד לנקודת המפגש האחרונה שלנו עמו) עד שלא יוכח במובהק אחרת. החיים בראייה זו הם הווה מתמשך נתון, כך שנדרשת התערבות חיצונית – אקטיבית בכדי לשנותם ממצבם הקבוע. במובן מה לקיומיות היהודית במתכונתה הלא טריוויאלי הגלותי, לא היה חזקת חיים. אדרבה, הייתה לה דווקא חזקת חידלון ומוות, עד שלא יוכח אחרת. יהודים וחיים – חיים ויהודים, נתפסו כאוקסימרון.
כאן ברצוני לשים את האצבע על נקודה נוספת. במובן מה ובאופן לגמרי פרדוקסאלי, ליהודים או ליתר דיוק ליהדות, היה דווקא נוח לקבל ואולי אף לשמר את המציאות רצופת החתחתים הזאת. הגרסה הגלותית של החיים בגלות מעולם לא היוותה צורת חיים אידיאלית בראייתה של היהדות המסורתית, אדרבה, זאת צורה שבהגדרתה משקפת את חוסר נחת הרוח של אלוהים מאורחותיהם של בני הברית, העם הנבחר. כך שככול שמצבם של היהודים בגלות היה דווקא בכי רע, זה שיקף באיזשהו מובן התפיסה התיאולוגית המסורתית, כי אכן כך צריך ואמור להיות. שהגלות היא מצב קיומי בלתי אפשרי וכי מפני חטאינו גלינו מארצנו וכו’, כך שבהכרח עלינו להמשיך לצפות לייחל לגאולה האמיתית והשלמה שבו יפציע המשיח בחיינו וייקחנו בסערה לארץ חמדת אבות ולירושלים עיר קודשנו. זאת ראייה מסורתית – טיפוסית הרואה בגלות ככזה האמור להיות בדיוק כפי שהיא נראה במובנו היותר עגום, טרגי ובלתי אפשרי. זה גם מה שעשוי לגרום ליהודים להרגיש דחויים בסביבתם הנוכרית, ובו זמנית לא לחדול להתפלל ולצפות לגאולתם השלמה. עובדה שכמובן כרוכה בתיקון מעשיהם ונשיאת עיניים מתמדת לאביהם שבשמיים. ועוד לא הזכרנו את אלמנט ההתבדלות והריחוק מהסביבה הנוכרית, שנשמר ונאכף הרבה בזכות השנאה והיחס המתנכר כלפי היהודים.
ולמי שיודע, זאת בדיוק הייתה גישתו הנודעת של האדה”ז רבי שניאור זלמן מלאדי, ביחס למהפכה הצרפתית בהובלתו של נפוליאון בונפרטה, ובשורת השוויון והאחווה שהיא הביאה בכנפיה. בראייתו של האדה”ז זאת בשורה שעלולה הייתה לגרום ליהודים להרגיש פתאום כשקיומם הוא טריוויאלי. שהם באמת שווים בין שווים, ראויים בין ראויים. כאשר באופן פרדוקסאלי, מה שבעצם מחזיק אותנו כלאום במשך מאות רבות של שנות גלות, זאת דווקא העובדה שאנו נרדפים, נחותים ונדחים בסביבתנו הנוכרית. שקיומנו אינו טריוויאלי, כך שאנו אמורים להיאבק באופן מתמיד על זכותנו להתקיים במרחב, על כל צעד ושעל בהיות היהודי – הפרטי והקולקטיבי כאחד. במובן זה, זאת תמצית האתוס של החיים היהודיים בגלות. להיות דווקא בזכות הלא להיות שהוא מנת חלקנו הטרגי.
וכאן בדיוק נכנסה הציונות. הבשורה הציונית הייתה לא אחרת מאשר הקביעה, שהגיע הזמן לתת ליהודים את האפשרות הקיומית הטריוויאלית, בדיוק כמו כל אומה אחרת. הזכות להתקיים. כמה פשוט, כמה אפשרי, אולי. אלא שבמובן זה, הטריוויאלי בהכרח גם היה משמעו החילוני. כי פתאום הדיבור על הטריוויאליות הקיומית היהודית, לא הייתה במובן אוטופי – משיחי, כזה שאמור להפציע עלינו באיזושהי התגלות ספקטקולרית משמי שמיים, אלא דווקא באמצעות כלים אנושיים, טבעיים, חֻוּלִיִים, כאלו שמקבילים לכל סטנדרט קיומי אחר, ממש ככול העמים בית ישראל. זאת הייתה קריאת תגר כפולה, כלפי הקיום הגלותי מחד, לבוא ולהציע אלטרנטיבה פרוגרמתית סדורה, מדינית, פוליטית וביטחונית, ובו זמנית כלפי תפיסת הקיום היהודי המסורתית. לא היה יכול דבר מתריס יותר, מעצם ההפרדה בין הקיום היהודי הטריוויאלי למובנו האוטופי. פתאום הטריוויאליות הזאת כבר אינה קשורה בהכרח בטבורה באוטופיה ובביאת המשיח, אלא בראש ובראשונה בלקיחת האחריות האנושית – בכאן ועכשיו. ביכולתם של יחידים להתקבץ באומץ ולעשות מעשה חלוצי, אם במובן החקלאי הממשי של יישוב הארץ ואם במובנים המדיניים והדיפלומטיים המתבקשים. או בקצרה, הציוניות היא חילונית בהגדרתה, באשר היא מנתקת את הטריוויאלי מהאוטופי.
ובדיוק בהקשר הזה, הגיעה השואה כתופעה שהיא לא פחות מאשר ‘מכה בפטיש’ – תרתי משמע, במודל החיים היהודי הגלותי המסורתי. ההוכחה הטרגית והמחרידה שהיא נשאה בכנפיה, הוכיחה באופן שלא היה כמותו (אם עוד היה צורך בכך) את ההוכחה הכפולה: א. שאין באמת שום אפשרות להמשיך ולהתקיים במתכונת הקיומית הגלותית – כפי שהייתה עד לאותה נקודת זמן ב. שאין שום פריבילגיה להמשיך ולצפות לאיזושהי גאולה שמימית – אוטופית שתעטה עלינו מהוד חסדה. כך שכול שנותר הוא באמת לקחת את האחריות האנושית בצורה האקטיבית והנחרצת ביותר. זהו ה’להיות או להיות’ היהודי החדש. קשה לדמיין ניצחון והכרעה ברורה יותר. שם בכבשני אושוויץ ובירקנאו עלו השמימה כול החלומות והתפילות, אלו שהיו עוגן הקיום היהודי לאורך אלפי שנים. התהייה התיאולוגית נעשתה לבלתי נמנעת: בהיכן היה שם אותו הקב”ה שאנו קוראים בו בהגדה של פסח ככזה שחוזר בכול דור ודור ומצילנו מידם?! הלב הפועם של היהודים והיהדות חדל מלפעום. למעלה משליש מהאומה הוכחדה תוך כחמש שנים. כך שמכאן האופציה הציונית כבר לא הייתה עוד אופציה קיומית תיאורטית, אלא תוכנית עבודה ממשית, שהיא למעשה היחידה הריאלית, אם נרצה, הטריוויאלית.
את קו פרשת המים הבא, ניתן למתוח כמעט שמונים שנים מאוחר – בשביעי לאוקטובר 2023. זה היה יום שלראשונה מזה אותם מוראות מחרידים חסרי תקדים בתקופת השואה, חש העם היושב בציון על בשרו ממש, כי גם הטריוויאליות הקיומית שהוא זכה שתהיה מנת חלקו, זאת בגרסתה החילונית – הפסאודו טבעית, כי גם הקיום הזה מוטל מאוד בספק. פתאום הטריוויאליות הקיומית השאננה הזאת הפכה להיות הכי לא טריוויאלית והכי לא שאננה שניתן לעלות על הדעת. כמה שעות של זוועה, לקחו את האומה כולה שמונים שנים אחורנית, לאותה שואה שסתמה את הגולל על הגלותיות היהודית. אלא שהפעם, לא הייתה זאת הטריוויאליות הקיומית החילונית, שתוכל להוות אלטרנטיבה, היא נראתה כמשענת קנה רצוץ, כמעט כמו כול אותן נוסחאות הקיום היהודיות המסורתיות בעידן הגלות. ואם עוד היה חסר משהו? רגע אחרי החוויה הנוראית כאן בארץ, התפרצה כגייזר האנטישמיות העלובה והמסורתית. כאילו פתאום הרגשנו ממש כמו ברגעים ההם של קריעת ים סוף, המצרים סוגרים עלינו מכאן, והים במלוא סוערו, סוגר עלינו מעבר. ומכאן אנה אנו באים?
אלא שכאן באה תשובת המשקל שדומני שבהרבה מובנים הוא חסר תקדים. העם היושב בציון התקומם והתייצב להחזיר מלחמה שערה, להכות את אויביו הקרובים והרחוקים בעוצמה ובעוז חסרי תקדים. כך לאורך השנתיים האחרונות מדינת ישראל שוברת את השיאים של עצמה פעם אחר פעם, ומגיעה לפסגות של הישגים צבאיים וביטחוניים חסרי תקדים.
אבל דווקא העובדה שנקודת המוצא הייתה כה נמוכה, אולי הנמוכה ביותר שהיינו בה מאז חזרת העם לארצו וכינון מדינתו, היה בה בכדי להגדיר מחדש את הטריוויאליות הקיומית היהודית. אותה טריוויאליות שהיינו כה סמוכים ובטוחים בה שהיא מסוגלת להתעצב בזכות המאמץ והיכולות האנושיות יוצאות הדופן שהעם היהודי ניחן בה, הותכה שם באש שכילתה את זעמה בקיבוצי בארי וניר עוז. פתאום היכולות המופלאות ההן, קרסו באחת. הן לא עמדו שם בעבור מאות הקורבנות האומללים שהופקרו לגורלם הנוראי במשך שעות ארוכות בשדות עוטף עזה וברחובות שדרות ואופקים.
כך ששם מן המקום הכ”כ לא טריוויאלי ההוא, התחלנו לטוות את הטריוויאליות היהודית מחדש. כמה צניעות והרכנת ראש עמוקה ישנה כאן. הבנה שעם כול זאת שאנו מעמידים את אושיות קיומנו על אדנים וסטנדרטים ריאליים התקפים גם לכול עם ומדינה אחרת, בכול זאת, משהו פה אמור להיות שונה. עמוק ופנימי לאין ערוך. כזה היצוק על תכונות ועוצמות של אמונה ותקווה, שהן גבוה מעל גבוה מהקיום הטריוויאלי הריאלי המוכר והרווח. אני קורא לזה הטריוויאלי הבלתי טריוויאלי. אותו דבר מה נוסף, שלכאורה נשאר שם במשרפות של אושוויץ וטרבלינקה, חזר וניעור. הוצת מחדש. הישראליות הגאה, זאת שבהרבה מובנים בזה לתופעת השואה ולאופן שבו מיליוני יהודים כמו נעו כצאן כטבח היישר אל מותם, הבינה כהרף עין, שאולי באיזשהו מקום זה עלול לקרות גם פה, דווקא במקום שלכאורה אמור היה להיות הבטוח והמוגן ביותר בעבור יהודים בעולם. לרגע התערערה הקרקע והתגנבה החרדה היהודית עתיקת היומין. מי יודע אולי הטריוויאליות היהודית הזאת לא הייתה אלא כאשליה מתקתקה שהחזיקה איכשהו קרוב לשמונים שנה – הא ותו לא.
אולי דווקא ההתפכחות ההיא, היה בה משהו בכדי להגדיר מחדש מהו טריוויאלי ומהו בלתי טריוויאלי. מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. מהו ריאלי ומהו אוטופי. הכול פתאום כמו התערבב, הותך ועוצב מחדש. הריאליה הקיומית כפי שאנו חווים אותה בשנתיים וחצי האחרונות, נושאת בחובה יסוד אבסורדי לא פחות ממה שהיא ריאלית והגיונית. הכול פלא פלאים. פתאום האוטופי מתגלם בממשי, במה שחשבנו אותו עד לא מזמן כתשובת המשקל הבלעדית של מתכונת החיים הגלותית ההיא. האמונה והרוח הולכים לחלוטין כשלובי זרוע עם היכולות, הביצועים וההתגייסות האנושית. זאת מן איזושהי הגדרה חדשה שלא ידענו אותה קודם. יותר מאי פעם השמיימי והארצי, נראים כנושקים ואף מעורבבים זה בזה. אנחנו לא באמת יודעים להסביר ולהבין תופעות והתרחשויות, אבל דבר אחד כמו נחרט עמוק בלבבותינו פנימה: ‘אִם ה’ לֹא יִשְׁמׇר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר’.
שורות אלו נכתבות במוצאי יום השואה וימים ספורים קודם ימי הזיכרון והעצמאות, כשאנו נמצאים בציר המקשר הזה, בין זיכרון הימים ההם – לפני כשמונים שנה שבהם הותרנו וקברנו שם מאחור את מתכונת החיים הגלותית ההיא, לזמן הזה – הימים שבהם אנו מעלים על נס את זיכרון גבורת הלוחמים ועוז הרוח, לצד פלא העצמאות ומשמעות מימושה בעמנו, נראה לי שאנחנו כבר יכולים לדבר על משהו חדש שנולד. על פורמט שאינו דוחה עוד בשתי ידיים את המיתוס, האמונה והציפייה. אדרבה, הספרא הרוחנית עם כל מטען תכולתה המסורתית, מתגלמת בסייפא ובשדה הקרב. באומץ ובגבורת הרוח האנושית, בנכונות הבלתי נתפסת למסירות והקרבה, אך לא פחות מכך ברוח העם. ופוק חזי מאי עמא דבר.
אז בימי הזיכרון רצופי ההוד הללו בשנת תשפ”ו – 2026 אנחנו זוכרים את השואה ולקחיה, ובו זמנית זוכרים לא פחות את השביעי באוקטובר 2023 ולקחיו. מבינים כי התשובה לשואה נמצאת לא רק בחיל ובכוח האנושי, אלא במה שאותו החיל והכוח יכולים מייצגים ונושאים בחובם. ומה שהוכיחו לנו השנתיים וחצי האחרונות, הוא כי אין דבר היכול לעמוד בפני ההכלאה הזאת. זהו מיזוג והלימה שהיא לא פחות נס להתנוסס. הלוואי ורק נדע למנפו ולממשו כדבעי.