מבוא: בשנה שעברה – פסח תשפ”ג עסקנו בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה
במאמר זה, ברצוני להסב את מבטי להתבוננות בנבואתו האחרונה של הנביא מלאכי (פרק ג׳), שאותה אנו נוהגים לקרוא בשבת זאת – הקודמת לחג הפסח, הידועה
הימים הם באמת היסטוריים. כפי שכבר כתבתי ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, אנחנו עוד רחוקים מלהבין באמת את הממד האֶפִּי המובהק של התקופה הזאת שאנו
מְגָדִים חֲדָשִׁים אוסף מאמרי הגות ומחשבה, בעניינו של חג הפסח – חג החירות הספר מכיל מנעד סגנונות, פילוסופיים והלכתיים, מבית ומבחוץ לבית המדרש –
הנושא של טומאת הלידה, הוא חידה סתומה. איך דווקא החוויה שאין כמותה בהתחדשות והבאת חיים חדשים לעולם, משמשת כאירוע שמחיל על היולדת התייחסות הפכית לחלוטין
מבוא: מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק
אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם
אתמול בשעות המאוחרות של הערב, ההמון צבא כאן בשכונה על הרחובות. זרם עצום של אנשים, עם הרבה מאוד זעם קדוש בעיניים, פשט על הרחובות. הלפידים
