אודי הרשלר

המאמר בוחן את המתח הדואלי ביהדות בין האידיאה האמונית המופשטת לבין הפרקטיקה הדתית והקיומית היומיומית. דרך השוואה בין שתי הפרשות הראשונות של קריאת שמע, המחבר מסביר כי הפרשה הראשונה מייצגת התמסרות טוטאלית ואבסורדית לאלוהות, בעוד השנייה מציעה מודל יישומי המשלב תורה עם חיי מעשה ו”דרך ארץ”. המאמר משתמש בדמויותיהם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי כדי להמחיש את השאיפה ליעד אידיאלי שאינו מתחשב במגבלות המציאות הטבעית. מנגד, מוצגת עמדתו של רבי ישמעאל ככזו המאפשרת את קיום התורה לאורך זמן בקרב הציבור הרחב. המחבר מקשר זאת גם למעבר ההיסטורי של עם ישראל מהמדבר הניסי אל ארץ ישראל הריאלית, המצריך התאמה של האמונה לחיי החומר. בסופו של דבר, שבט לוי ויחידי סגולה מוצגים כמי שמשמרים את הזיכרון האידיאלי הטהור בתוך עולם של מעשה ופרגמטיזם.

מאמר זה בוחן את האופי השמיעתי-אבסורדי של האמונה היהודית, כפי שמתבטא במעמד הר סיני ובקריאת שמע. הוא מדגיש כיצד ההתגלות האלוהית הייתה בעיקרה קולית ומופשטת, ללא כל דימוי חזותי, מה שהעניק לה מימד של אינסופיות וטרנסצנדנטיות. למרות זאת, המאמר מצביע על סתירה לכאורה, שבה ההשגה השכלית-שמיעתית מובילה גם לחוויה חושית ויזואלית, מה שהופך את האמונה לכוח המעצב את המציאות. לבסוף, הוא מדגיש את המסירות המוחלטת לאמונה, כפי שבאה לידי ביטוי במעשי קידוש השם, ואת הצורך לאחד את המופשט והממשי בחיי המאמין.

The Book of Deuteronomy is unlike any other book in the Torah. Rather than recounting new events, it consists almost entirely of Moses’ final address

ספר דברים מוכר בדרך כלל כחזרה על התורה שניתנה בסיני, אולם כבר במסורת ובמחקר הובהר שאין מדובר בהעתקה בלבד אלא בנאום פרידה ופרשנות מחודשת מפי משה. או כפי שהוא נקרא בפי חכמים ׳משנה תורה׳. המאמר שלפנינו מציע העמקה עיונית בקריאה זו מנקודת מבט קיומית: הוא מציב את חוויות סיני והמדבר כמצבים פלאיים ובלתי־אפשריים לקיום מתמשך, ומראה כיצד ספר דברים מתפקד כ”גשר” – כ”ביאור התורה” – ההופך את ההתגלות הנשגבת למציאות חיים אפשרית בארץ ישראל. קריאה זו מזמינה את הקורא לראות בספר דברים לא רק שידור חוזר של המצוות, אלא מהלך פרשני־קיומי ייחודי, שבו משה מתווך בין ההתגלות העליונה לבין החיים הארציים.