ישנם מעט מאוד רגעים בתולדותיה של אומה, שבהם ניתן למתוח קו היסטורי של פרשת מים – כזה המפריד בין ה’לפני’ ל’אחרי’. ששום דבר ממה שהיה קודם כבר אינו רלוונטי ותקף עוד מכאן ולהבא. אני מסופק אם ישנם יותר מעשר נקודות ארכימדיות שכאלה, גם בתולדות האומה היהודית, שההיסטוריה שלה הולכת רחוק ועמוק למעלה משלושת אלפים שנה. מה שבטוח, זה שה07/10/2023 הוא בהחלט נקודה מובהקת שכזאת. בעבור העם שקם מאפריו והתקומם מחדש בארצו, אחרי האסון הגדול בתולדותיו בשואה הנוראה באירופה, זאת ללא ספק הנקודה הדרמטית והקשה ביותר. אם תרצו, זאת הנקודה שבה ה’בית השלישי’ אותגר כפי שלא אותגר מעולם. היה זה מאורע כה קשה ומכונן, שלמעשה נגע והשפיע בכול הרבדים הרלוונטיים של העם היושב בציון, מזה הבטחוני והמדיני, ועד לחברתי, התרבותי, הדתי והמוסרי. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו מחד ועל סביבתנו (המקומית והבינלאומית כאחד), הותך במאורע המחריד הזה של השביעי לאוקטובר.
האנלוגיה שעברה לי בראש היא אותה ‘שבירת לוחות’ מפורסמת של משה רבינו, ברגע ירידתו מן ההר כשהוא נחשף למעשה העגל הנוראי של האומה שאך זה עתה קיבלה את התורה במעמד התגלותי שלא היה כדוגמתו מימות עולם. אין כמו ה’לוחות’ בכדי לייצג כ’ארכיטיפ’ את כל מה שקבוע וחללוט בחיינו. הלוחות הם אבן הראשה של האומה, שם הם חקוקים בחקיקת נצח, ערכי היסוד הראשוניים ביותר שעושים את האומה היהודית (ואת האנושות בכלל) למי ולמה שהיא. כך שלכאורה ברגע כה דרמטי של שבר וטרגדיה, היה דווקא נכון להיאחז בהן באומץ. לחזור לדברים הכי קבועים וממשיים בהווייתנו? אבל משה רבינו – המנהיג הגדול בתולדותינו, עשה שם ברגע ההוא, את המעשה הכי מנוגד לאחיזה מאומצת שכזאת, הוא פשוט ניתץ באחת את הלוחות אלי קרקע. כך כמו התרסקה הקביעות הרווחת במעשה המחריד הזה של פולחן העגל.
כי זאת הייתה הבנתו האינסטינקטיבית של משה: ישנן נקודות שבהן חייבים להתחיל הכול מחדש. בהקשר זה, אין זה באמת משנה אם בדיעבד נמשיך לאחוז באותם ערכים או לא, נאמץ אי אלו אקסיומות שהיו איתנו עד לאותה נקודת זמן, הדבר הראשון המתחייב הוא לרסק. לסתור באחת את כל מה שחלוט בחיינו, ומשם להתחיל ולבנות. צעד אחר צעד, לבנה אחר לבנה. כך שהקביעות המחודשת שתהיה נוכחת מעתה ואילך, תהיה כבר מתוך השבר. כך אותו מאורע מחריד יהיה נוכח שם לנצח. הלוחות השניות יתכוננו מתוך הריסוק והשבר, כשלצידן כאות מצמית של נצח, יהיו מונחים שברי הלוחות. השבר והבנייה – הבנייה והשבר, ילכו לעד כשלובי זרוע.
כי זאת היא בעומק מבחנו היותר עמוק של מנהיג, ביכולת לשבור. להבין כי ישנן נקודות מסוימות, שמבחנו הוא דווקא בשבירה, ביכולתו לרסק דווקא לעיני כל קהל עדתו, את נקודות הקביעות הכי ראשונית וחלוטה שהוא הנחיל לאותה עדה ממש, אך זמן קצר קודם לכן. כמה מבחן עליון של מנהיגות ישנו כאן. כי להנחיל ערכים ולייצר ‘לוחות’ בחייהם של אנשים, זה דבר אחד, אבל ביכולת לקחת דווקא את מה שאתה כה עמלת להנחיל להם, שהצגת בפניהם כאבן הראשה של זהותם וחייהם, ולעשות את כל זה ברגע אחד לערימת שברים, זאת כבר רמה שונה לחלוטין של מנהיגות.
אין פלא, מדוע אך לפני ימים ספורים קראנו את הכתוב האחרון החותם את ס’ דברים ואת חמשת חומשי התורה, המשרטט את דמותו העילאית של משה רבינו: ‘וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל‘וכפי שפירש שם רש”י על אתר: ‘לעיני כל ישראל” – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב”ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת’
כי זאת אכן ‘נשיאת לב’ מיוחדת לשבור דווקא לעיניהם של אלו שאותם לוחות הם היסוד היותר קבוע בחייהם. כך שאותה היד החזקה שקיבלה את הלוחות מאלוהים ונתנה לאומה היהודית, היא גם זאת שריסקה את הלוחות. ומעתה יהיה לבנות מחדש, דווקא מתוך אותם שברים ותחושת ריסוק טוטאלית.
ואם לחזור לשביעי לאוקטובר – שמחת תורה תשפ”ד – היה זה עוד רגע שכזה. נקודה שבה למעשה נשברו, למעשה נותצו, באחת, כל אותם ‘לוחות’ קבועות ומסודרות בחיינו. קוראים לזה היום ‘קונספציה’. ומהי בעצם ‘קונספציה’ אם לא מן איזושהי הנחה שכזאת שאנו מייצרים לעצמנו שנעשית לנקודה שכמו מאפשרת לנו לנוח על זרי הדפנה של חיינו. הקונספציה היא הנקודה שאותה אנו נמנעים מסיבה כזאת או אחרת, לאתגר. לשאול, לפקפק. שם לא נוגעים. כמו אנו חרדים, מבועתים ממש, לגשת לנקודה מסוימת שעלולה לערער בעדנו את אושיות הקיום של הווייתנו.
וזה בדיוק היה המצב של מדינת ישראל עד לאותו יום מר ונמהר. שנים ארוכות של כל מיני תיאוריות, פרשנויות, ניתוחים וספקולציות, רובם ככולם מגדלים פורחים באוויר שאין מאחוריהם דבר וחצי דבר. למעשה מה שהיה בעיקר מאחוריהם, היה אותו פחד קמאי להתעמת, להתייצב בעוז מול האיומים המחרידים ההולכים ומתהווים סביבנו מכול עבר. ‘שב ואל תעשה עדיף’ זהו החוק הראשוני של הקונספציה. למה לעורר דובים? ליצור מה שהם קראו לו ‘מיסקלקולציה’. איכשהו נצליח להרדים את הנמר, נספק לו קצת אוכל, פה ושם קצת כסף, נעגל פינה פה ופינה שם, נמשוך זמן, או ליתר דיוק, נקנה אותו. העיקר שלא לערער כאן את האדמה שאנו דורכים עליה, שזה לא יתבע מאיתנו לעשות את מה שכולנו בתוכו פנימה יודעים היטב שעלינו לעשות – ואפילו כבר ממזמן. ובכלל, למה להתעסק באיומים הקטנים, באותם ‘חובשי כפכפים על טנדרים’, במקום לדבר על האיומים הגדולים, המבעיתים באמת, ועל כולנה, הפחד הגדול מהמחירים והאבדות הקשות, שאותה התמודדות אמיצה תדרוש מאיתנו. מה לעשות, אין מלחמות לוקסקוס, וכשבאים לעקור גידולים סרטניים בוודאי בסדרי גודל שכאלה, זה משהו שעלול להיות כואב, אפילו מאוד. כך שכאמור, ברירת המחדל, היא לקנות זמן. מה גם שיש לנו אחלה תיאוריה שבנינו לעצמנו, זאת שכותרת: ‘החמאס מורתע’.
אבל כאשר זה אכן קרה לנו, זה לא סתם קרה, זה התפוצץ. בצורה הכי נוראית ומחרידה שרק יכולנו לעלות בדעתנו, או ליתר דיוק, שמעולם לא יכולנו ולא האמנו שזה יכול לקרות לנו. ופתאום באחת, קרסה לא רק הקונספציה הביטחונית ביחס לחמאס ועזה, החיזבאללה וכו’. אלא ברמה הרבה יותר בסיסית, כי הקונספציה שקרסה נגעה בבסיס הקיום שלנו כאן, זאת שהניחה שמדינת ישראל יכולה להוות בית לאומי בטוח לעם היהודי. כזה שיעניק לו קורת גג של ביטחון אלמנטרי, בוודאי מפני זוועות שכאלה שהפעם האחרונה שנראו כמותם הייתה במחנות ההשמדה של אוושויץ וטרבלינקה.
אבל כנראה שלצערנו כי רב, בשביל לבנות כאן משהו אחר, חדש, שונה מכול מה שהכרנו, באמת שלא היה מנוס מריסוק מוחלט של אותה קביעות שאננה בחיינו. אלא שהפעם לא הייתה זאת המנהיגות ששברה את הלוחות וריסקה אותם ארצה, אלא המציאות עצמה. בכמה שעות הכול התרסק ונעשה לאבק. שום דבר ממה שחשבנו עליו עד לאותה נקודת זמן כבר לא היה רלוונטי. וזהו אכן, קו פרשת מים, כזה שכפי שאמרתי בראשית דבריי, מעטים שכמותו היו בתולדות עמנו, בוודאי בעת החדשה.
אלא שככול שעובר הזמן, הזיכרון מתעמם. הדברים כבר לא לגמרי חלוטים וברורים כפי שהיו בימים הראשונים ההם, כשכולנו עוד היינו תחת הרושם הכה עמוק ומטלטל מכול מה שנחשפנו אליו. וכאן גם נכנס עניינה שם מאות החטופים האומללים שנלקחו באכזריות ללב הגיהינום של עזה תחתית. הרצון והחתירה הכנה והכה חשובה לשחרורם, גרמה לרבים מאוד לבכר את הכניעה והחזרה למצב ההוא של רגע שקודם שהתפרצה עלינו זוועת העולם הזאת. תוסיפו לזה את הלחצים האדירים הבינלאומיים, בידודה המדיני של ישראל, ועוד כהנה וכהנה, וכפסע כבר היינו, בחזרה למציאות ההיא. זאת בשעה שכולנו יודעים היטב, שמה שקרה אותנו באותו היום, עשוי לגמרי לחזור על עצמו לו אך נרפה ולו מעט, נהיה קצת פחות דרוכים ולוחמניים ממה שאנחנו. ניסוג פה, נוותר שם, נתמגן, נתבצר וכו’.
וכאן בדיוק נכנס מבחנה האמתי של המנהיגות. ביכולת להתעקש על שבירת הלוחות. לוודא ששברי הלוחות ההם, מונחים שם לצידם של הלוחות השניות. כך אנו כמו חוזרים ומיישמים בעצמנו את שבירת הלוחות דבר יום ביומו. שוברים ובונים, שוברים ובונים, וחוזר חלילה. מזכירים לעצמנו כי ברטרוספקטיבה הטרגדיה הנוראית שפקדה אותנו ביום ההוא, הייתה גם נקודת הגאולה שלנו. היחלצות מתוך קיבעונות מחשבתית שהלכה וסגרה אותנו, עשתה אותנו סומים באפילה, חרשים ומשותקים כאחד, לכול האיומים שהתהוו מסביבנו מכול צד. כך ממש ברגע האחרון, בחמלת ה’ על עמו, חווינו את הנוראה שבטרגדיות, שאפשרה לנו לעצב ולבנות מחדש, משהו שמעולם לא באמת היה כאן. תפיסת ביטחון, ולא פחות תפיסת זהות והגדרה עצמית, שאף פעם לא באמת אחזנו בה.
וכן, במובן זה גדול כבוד הבית השני מן הבית הראשון, כך שנדמה שביום הזה שלוש שנים אחרי, אנחנו כבר יכולים לחוש בעצמנו את התגשמותה של נבואת ישעיהו: ‘וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהֹוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי‘ (ישעיהו יב’ א’).