היום ה04/07/2026 תציין הגדולה שבמעצמות העולם, ומי שהיא (עדיין) הידידה הקרובה ביותר של מדינת ישראל, ארצות הברית של אמריקה, תאריך סמלי של 250 להיווסדותה. זהו
המאמר בוחן את אופיו הייחודי של יום העצמאות כחג המאופיין בשמחה ספונטנית ועממית, המנוגדת לעומס ההלכתי והטקסי של חגי ישראל המסורתיים. הכותב מסביר כי לאורך שנות הגלות, המנהגים וההלכות שימשו כעוגן הכרחי לשימור הזיכרון הלאומי, אך לעיתים הם יצרו חיץ בפני חוויה חופשית ופשוטה של חירות. דרך השוואה לחג הסוכות ושמיני עצרת, מודגשת השאיפה להגיע למצב של “אך שמח” – חגיגה פנימית שאינה תלויה בדבר. המושג “עצמאות” מקושר בטקסט ל”עצמיות” ולחזון העצמות היבשות של יחזקאל, כביטוי לשיבת העם לזהותו המקורית ולעמידתו הזקופה. לסיכום, המקור מציג את יום העצמאות כהזדמנות נדירה להתחבר לגרעין הלאומי החשוף ולחגוג את עצם הקיום הריבוני ללא תיווך של טקסיות מחייבת.
המאמר בוחן את דמותו של שמעון בר כוכבא כמניחת היסודות לאתוס הציוני-חילוני, תוך הדגשת נחישותו ליטול אחריות לאומית אקטיבית. המאמר מתאר כיצד המרד ייצג קריאת תיגר על הגישה הרבנית הפסיבית של אותה עת, כפי שמתבטא בדרישתו הנועזת של בר כוכבא מהאל שלא להתערב בקרב. למרות אופיו הלוחמני, זכה המנהיג לתמיכה רבנית גורפת מרבי עקיבא, שראה בו דמות משיחית המוגדרת על ידי גבורה פיזית ולאו דווקא על ידי נסים. המאמר משווה בין תפיסתו של בר כוכבא לחזונו של בנימין זאב הרצל, בטענה ששניהם זיהו את הצורך בריבונות יהודית המבוססת על כוח ומעשה. לסיכום, הכותב מציע כי המרד משמש תזכורת היסטורית לחשיבותה של הנהגה מעשית ושואל האם שילוב בין עוצמה צבאית לענווה רוחנית היה עשוי לשנות את סופו הטרגי של המרד.
בסופו של דבר השואה לא הייתה אלא אירוע קצה. קטסטרופה קיצונית ומחרידה של מציאות טרגית ארוכה שנמתחה על פני כאלפיים שנות גלות. את גולת הכותרת
בשבת הקרובה, חוה”מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
המאמר בוחן את תפיסת תשעה באב כנקודת מפנה הכוללת תקווה לגאולה, ולא רק יום של טרגדיה, ומדגים כיצד אסונות היסטוריים בחוויה היהודית היוו לעיתים קרובות את הזרעים להתחדשות וצמיחה. המחבר משרטט תהליך מעגלי ומתמשך לאורך שלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-17, שבו משברים כמו גזרות ת”ח ות”ט, דרך תנועות כמו השבתאות, החסידות, ההשכלה והציונות, ועד השואה והתקומה, הזינו והצמיחו זו את זו בתנועה בלתי פוסקת לעבר הגאולה. למרות האופי הטראגי של אירועים אלו, המאמר מדגיש את החוסן הפנימי ויכולת ההתחדשות של העם היהודי, המוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולשגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי.
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות