בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
מבוא: מאמר זה עוסק בטיבה של הקדושה ואופן הופעתה בקיום היהודי לדורותיו. בייחוד נתייחס לעניינה של תפילת הקדיש ומקומה במסורת היהודית, כתפילה הנשאית אחר אדם
בתאריך ה10 לנובמבר מציין העולם היהודי את אחד האירועים הנוראיים בתולדותיו, מה שמוכר עד היום כ״ליל הבדולח״ (או בעגה הגרמנית Kristallnacht – קריסטלנאכט). הלילה שבו
ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה
בערב ראש השנה תש״ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של
הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
אז איפה היה אלוהים בשואה? מי מאיתנו יודע עד מה? אך נראה לי שאני דווקא יודע בהיכן הוא היה גם היה, בליל יום הכיפורים של
וְרַק עוֹד רֶגַע אֶחָד אֱלֹהִים, תֵּן רַק עוֹד רֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶמְלָה שֶׁל הֲכָלָה שֶׁל מַגַּע אֵם, בַּת, יֶלֶד, יַלְדָּה שֶׁל נְשִׁימַת עוֹלָל וְיוֹנֵק שֶׁל
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
