טוב, אז הגענו לרגע האמת, ועדיין לא באמת חלקתי כאן את דעתי על ההכרעה הפוליטית המשחרת לפתחנו. לא שאני חושב שמאן דהו יושב ומצפה לשמוע
ישנם מעט מאוד רגעים בתולדותיה של אומה, שבהם ניתן למתוח קו היסטורי של פרשת מים – כזה המפריד בין ה’לפני’ ל’אחרי’. ששום דבר ממה שהיה
ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
המאמר מנתח את משמעותה התיאולוגית של השבת גופתו של רס”ר רני גווילי הי”ד מעזה לקבר ישראל, תוך קישור ליציאת מצרים ופרשת בשלח. הכותב משתמש במושגים מתורת הקבלה, כגון “שבירת הכלים” ו”בירור ניצוצות”, כדי להסביר את החובה המוסרית והרוחנית לחלץ כל אדם ואור ממקומות החושך. הירידה למצרים, בדומה לסבל בשבי, נתפסת כשליחות של תיקון קוסמי שמטרתה להוציא את ה”יקר מזולל” ולהשיב את ההרמוניה לעולם. המאמר מדגיש כי השבת החטופים, חיים ומתים כאחד, היא ביטוי לחירות אמיתית ולניצחון הנצח על הזמניות והכאוס. בסיום, המאמר קורא להמשך המחויבות הלאומית לאחדות ושלמות, לצד הכרת תודה לגבורת החיילים שפעלו למען מטרה קדושה זו.
הדם של הנער יוסי אייזנטל ז”ל הוא בראש ובראשונה על ידיהם של מי שעשו את החברה החרדית כפי שהיא מתגלית בשנתיים האחרונות, למרחב סביבתי של
המאמר דן במשמעות העמוקה של הקבורה, המייצגת את השייכות הראשונית והזהותית של האדם ואת סגירת מעגל חייו. המאמר בוחן את הנושא דרך סיפורו של אברהם אבינו, אשר חזר אל אבותיו במוות למרות ניתוקו הראשוני מהם, ומדגיש כי הקברים משמשים כעדות מוחשית לעבר ומחברים את החיים לנוכחות הנעדרת. כחלק מאירוע הבאת גופתו של הדר גולדין לקבורה בישראל, המאמר מפרש את הקבורה כניצחון במאבק על הזכות לשייכות לארץ, וכן כהכרח לשיקום תחושת הביטחון הקולקטיבית. המקור מבחין בין “טוב” (ההווה ההיגייני) ל”מטיב” (הטוב הטרנסצנדנטי), וטוען כי קבורת המתים כראוי היא מעשה חסד של אמת כלפי המתים וכלפי החיים כאחד, המבטיח את המשכיות הרוח והזיכרון. לבסוף, המאמר מסכם כי הבאת המתים לקבר ישראל היא ההסדרה הראויה של העבר בתוך ההווה, המאפשרת לחברה לצמוח על יסודותיה ההיסטוריים והתרבותיים.
׳וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה
היה זה חג סוכות שנת תשע”ב – 2011 בדיוק לפני 14 שנה. שהיתי אז בברלין שבגרמניה. תוך כדי החג החלו להגיע הידיעות הראשוניות על אפשרות
מאמר זה המובא כאן במלואו – ככתבו וכלשונו, הוא הקדמה לספר ׳אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה׳ – מחשבות ורעיונות בימי זעם וסופה – מלחמת חרבות ברזל. שהוא יומן מחשבות רפלקטיבי, שנכתב בשנתיים האחרונות, החל מהטבח המחריד בשמחת תורה תשפ”ד (7 באוקטובר 2023) והמלחמה הקשה שפרצה באותו יום נוראי – ועודנה נמשכת עד עצם היום הזה. היו אלו אירועים אשר היוו נקודת מפנה דרמטית בתולדות העם היהודי, הקרובים בדוגמתם רק לשואה במאה הקודמת. חיבור זה בוחן את ההשפעה העמוקה של אירועים אלו על התודעה והנפש, ומבקש למצוא בהם משמעות ופשר. במאמר זה, מוצעת השוואה בין חווית המלחמה למעמד הר סיני, ובכך כי שניהם מהווים אירועים מעצבים המגדירים מחדש את מצב האומה. כמו״כ מתייחס למזמור כז׳ הידוע במילותיו הפותחות ׳לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי׳, ומאיר את מילותיו של פרק זה, כמקור לתקווה והתמודדות מול השכול ואימת המלחמה, תוך דגש על מציאת יציבות וביטחון בקודש אל מול הארעיות והפחד. כך גם מודגשת החשיבות במציאת משמעות ותקווה דווקא בעיצומה של המלחמה. אתם מוזמנים לצלול פנימה.
פרולוג: מאמר זה נכתב לאורכם של 12 ימי המלחמה ׳מבצע עם כלביא׳ -שאך זה עתה הסתיימה, בין ישראל לאיראן. מערכה צבאית מופלאה, שהייתה הרבה יותר