מאמר זה דן במשמעות הילולת ל”ג בעומר וחייו של רבי שמעון בר יוחאי, כפי שהם מתוארים בספר הזוהר, ובפרט באידרא זוטא. הוא בוחן את העובדה החריגה שבחגיגת פטירה ואת המושג “הילולא” בהקשר זה, ומציע כי מותו של רבי שמעון בר יוחאי אינו סוף אלא חיבור וניצחון על המוות. המאמר מקשר את התקופה שלאחר חורבן המקדש ועליית הגנוסטיקה לשאלות תיאולוגיות על נוכחות האלוהות בעולם ולסיפור “ארבעה שנכנסו לפרדס” כמשל להתמודדות עם דואליות וחיפוש אחר הרמוניה. הוא מסביר כי תורת הקבלה, אותה ייסד רבי שמעון, שואפת להתגבר על הפירוד והמוות, ומבחן חייו היה האם יוכל להפוך את הסתלקותו לגילוי אינסופי, כמתואר בתיאור הדרמטי של מותו ב”אידרא זוטא”, שם הוא גילה סודות כמוסים ומגיע לנקודת שיא של חייו בהתמרת המוות ונקודת הקצה להוויה אינסופית. מוזמנים לצלול פנימה.