פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים

יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים

המאמר עוסק במשמעות המכוננת של בית המקדש דרך שני חגים סמוכים: יום הכיפורים וסוכות, אותם הוא מזהה כשני מודלים של חניכה מחודשת למקדש. יום הכיפורים נתפס כטיהור המקדש והכפרה על חטאי ישראל, המכוונים להשבת הקביעות והנצחיות למקדש כנקודת חיבור טרנסצנדנטית. לעומתו, חג הסוכות, המקושר לניסוך המים ולשמחת בית השואבה, מייצג את חניכת המקדש מן הצד התחתון, המקשר בין הגולמיות המימית והארעיות לבין הנוכחות האלוהית. הדיון מרחיב אודות היחס בין טומאה וטהרה, הנגיעה במוות והשאיפה לחיים, תוך שימוש באגדת כריית יסודות המקדש על ידי דוד המלך להמחשת הצורך באיזון בין המים התחתונים (הגולמיות) לבין ה”צורניות” (המקדש). בסופו של דבר, המאמר מראה כי חנוכת המקדש ההיסטורית על ידי שלמה המלך, שהתרחשה בין שני החגים, ממחישה את המפגש המכונן בין שמים לארץ.