מבוא: מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק
פרשת השבוע – תרומה, עוסקת בהוראה על הקמת המשכן ויצירת האפשרות להשכנתו של האלוהים בתוך בני ישראל – ובכך למעשה להבטיח את גילויו של אלוהים
בבואנו להתבונן בכתובים המתארים את מותו הפלאי של אבי הנביאים משה רבינו ע״ה, למדים אנו איך אלוהים קורא למשה לעלות למרומי הר נבו, על מנת
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דהשתא – כד׳ טבת תשפ״ד.
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק שמות כ:יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
