קטגוריות
אישים מועדים

׳על חייו ומותו הפלאיים של משה רבינו׳ – מאמר לז׳ אדר יום הולדתו ופטירתו1 min read

בבואנו להתבונן בכתובים המתארים את מותו הפלאי של אבי הנביאים משה רבינו ע״ה, למדים אנו איך אלוהים קורא למשה לעלות למרומי הר נבו, על מנת שמשם יוכל הוא לצפות (בפעם הראשונה והאחרונה), על מרחבי הארץ המובטחת. וכך אלוהים  משמש בעדו כמדריך טיולים מיומן, הוא מחווה לו בפרוטרוט על כל חבלי הארץ השונים, מדרום לצפון, זוכה משה רבינו לזיהוי ברור וממוקד של אותה הארץ שנגזר עליו רק לצפות בה מרחוק, רגע לפני שהוא מסיים את חייו.

אלא שבדברים הבאים מסיים אלוהים את מסכת ההכוונה הגיאוגרפית והטופוגרפית הזאת: ‘וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר‘..

והדברים תמוהים עד מאוד. עומד שם משה וכל מרחבי הארץ המובטחת כמו פרוסים לרגליו, ואלוהים כמו מוצא לנכון לחזור ולחדד ולהבהיר לו: אתה רואה את כל זאת! התבונן בזאת היטב, כי לשם אתה לא עובר. מה טעם יש בהבהרה צורבת שכזאת? ויתרה אף מזאת, לשם מה בכלל נועדה הצגת הארץ המובטחת לעיניו של משה, וכי אין בכך משום לעג לרש, העצמה שבעתיים של תחושת כאב ההחמצה הנוראית של משה?

וכך מיד לאלתר אחרי הצגתה של הארץ לעיני משה, מתאר הכתוב את מותו: ‘וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה”..

כך באחת פתאום, כמו נחתמו חייו והגיעו אל קיצם. בלי כל תיאורים דרמטיים סוחטי דמעות, ללא מאבק אימתני בין אראלים ומצוקים וכל היתר. ובעיקר, כשהוא כך לגמרי בגפו, בבדידות מוחלטת, עמד שם משה במרומי ההר, ורגע אחרי שסיים לצפות מרחוק בארץ המובטחת, פשוט נפח את נשמתו. יש משהו מטלטל ממש בסתמיות הקפואה הזו. בפער הבלתי נסבל בין חייו אדירי השגב ומעמדו כמנהיג עילאי חד פעמי, לבין הצורה הכול כך חשאית ונעדרת הוד של רגעי סיום חייו.

וממותו כך, לאופן קבורתו: ‘וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה..

ממרומי ההר שם חותם משה את חייו, הוא נלקח מטה , להיקבר בגיא. ולא באיזושהי חלקת רבנים עתירת ייחוס עסקינן כאן, אלא בדיוק להיפך, קבורתו היא דווקא כנגד המקום היותר משוקץ (עניין שיש להקדיש לו מחשבה בפנ”ע). האל כמו משמש לו כקברן פרטי. וכך בסתר המדרגה האלוהית במעמד שכולו פלא, נטמן לו איש האלוהים שם למטה בגיא, מול בית פעור.

אך לא רק עצם התרחשות קבורתו, נעלמה מעין כל חי, אלא מקום קבורתו ככלל, עד עצם היום הזה. דבר שמעצים עוד יותר את הפלא, מה פשרה של הסתרה גורפת שכזו? מדוע שלא יישאר להם לישראל מצבת זיכרון מתקופת אהבת הקדומים הכה ייחודית הזו שלה הם זכו, בלכתם במדבר בארץ לא זרועה, בהנהגתו החד פעמית של משה רבינו?

אך נדמה שהסוד נעוץ בכתוב שמגיע מיד לאחר מכן: ‘וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה’. לפנינו תיאור שנדמה שכמו כבר עוסק בהספדו ובתיאור ביוגרפי לדמותו של משה. אך לטעמי, אין כך הם פני הדברים. כתוב זה בא להטעים את אלו שלפניו העוסקים בתיאור המצמית באופן מותו של משה רבינו. בראייתה של תורה, משה אכן משה כיילוד אישה, נולד ומת כאחד האדם. וכמאמר הגמ’: ‘משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר’. וכפי’ של רש”י שם: ‘בשגם הוא – בשגם בגימטרייה כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו’. הוי אומר, התלמוד דואג לעגן בדברי הכתובים כבר בפרשת בראשית, את עובדת אנושיותו הטבעית של משה. בראיית היהדות, האנושיות המאופיינת בלידה מחד ובמוות מאידך, משותפת היא באופן גנרי ושווה לכל בני האדם באשר הם, יהיו גדולים וצדיקים, או לחילופין רשעים ושפלים, ככל שיהיו. וכלשונו של משורר קהלת: ‘מִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה‘.

אך בכל זאת נבדלים בני האדם זה מזה, באופן שבו המוות כעובדת נפסדותם הטרגית ובלתי נמנעת, כמו חודרת פנימה אל תוך הווייתם. היינו, איזו משמעות ומקום לוקח המוות בתוך החיים עצמם פנימה. גזירה על האדם שימות וילך בדרך כל הארץ, אך האתגר שבכל זאת נתון בידיו, הוא באם יש ביכולתו לדחוק את המוות כהתרחשות סופית – טכנית, אל נקודת הקצה של חייו. להעשיר ולהעצים את חייו בתעצומות של עומק ותוכן, להשיק את חייו למקור טהור של נביעת חיים אינסופית, כזה שאין בו מן המוות והסופיות. מקום שתוכו רצוף התחדשות מתמדת, תקווה ואופטימיות. מדובר בהכרעה שיש בה יסוד נפשי ומוסרי כאחד.

וכמה לא דבר ריק הוא, לעתים אף זאת נראה לאדם כמשימה בלתי אפשרית. גזירת המוות הדטרמיניסטית נועצת את ציפורניה כמובנית בתוך מהלך חיי האדם. היא באה לידי ביטוי, במכלול של מבעים גופניים ונפשיים כאחד. האדם הולך ומזדקן באופן מתמיד, גופו בלה ובריאותו הולכת ונעשית רופפת, ככול שהוא קרב לנקודת הקצה הסופנית ההיא של המוות. ולצד זאת, נגזר על האדם להתמודד כמעט למן יומו הראשון, עם פחדים ובהלת נפש, נמיכות ושפיפות הרוח. כל ימיו הוא חי בצלה של המוות, בתחושה שהוא כמו הולך וסוגר עליו. וכך יכול אדם לחיות גם שנים ארוכות, אך בפועל המוות כמו לוקח מקום בחייו כבר שנים רבות עוד קודם. כך שאם נרצה, מבחנו של האדם אינו במוות שלאחר החיים, אלא במוות שקודם למוות. היינו, זה שלוקח מקום של טומאה ועכירות, בחיים עצמם ע”כ המשמעות הטרגית הנגזרת מכך.

במובן העמוק, יכולתו של האדם לדחוק את המוות מחייו, היא לא פחות מניצחון העל אנושי על האנושי, הבלתי אפשרי על האפשרי, הנשגב והנצחי, על הנפסד והקמל. כאן דווקא מתגלה האדם בכישוריו האלוהיים. בייחודיותו על פני כל חיית השדה. ובהקשר הזה, גם הולכים ונבדלים בני האדם זה מזה. כי מעטים הם אלו שבאמת משיגים כך בחייהם. וזהו פשר אמרם: ‘רשעים בחייהם קרויים מתים‘.

וכאן מופיע בפני האנושות דגם אנושי שאין מופתי הימנו בהקשר הזה. משה רבינו, אבי הנביאים. וכלשונו של הרמב”ם אודותיו (בפי’ המשניות): ‘והוא היה הנבחר מכל מין האדם’. הוא האיש משה, אשר הצליח להגיע להשקה היותר גבוהה בין השמים ממעל לארץ מתחת. לקבע את הווייתו במקום שכביכול לית ליה לגרמיה כלום. כולו קודש להגשמת משימתו ההנהגתית עלי אדמות, משימה שהיא הרבה מעל ומעבר לזמן חייו הקצוב והסופי. ובדיוק כפי שהוא מתואר בכתובים האמורים:‘ וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה”. זאת בדיוק הגדרתו של משה: ‘עבד ה’. שתי מילים בלבד, קצרות ותמציתיות בתכלית, הנושאות בחובן את תיאורו אדם שכולו מסור באופן היותר בלתי מותנה, למשימתו הלאומית, להגשמת הגילוי האלוהי עלי אדמות. וזה מה ומי שמת, באותו יום מר ונמהר.

וכאן חוזרים אנו לתיאורו של הכתוב האמור, המגיע מיד לאחר תיאור עובדת מותו: ‘וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה’. זהו הביטוי המובהק למופתיות חייו של משה בהקשר הזה. חיים שהם שלמים ומלאים בתכלית, תוססים ורווי משמעות ותוכן להגשמת המשימה העילאית העומדת במרכזם. וככאלה, מן ההכרח שאין בהם ולו נגיעה והשפעה קלה של ממד המוות. זאת נקודת שיא, שמא חד פעמית בהחלט, של אדם שהצליח להפוך את המוות למציאות שאינה רלוונטית כלל ועיקר בהווייתו. אדם שהצליח לטשטש יותר מכל אחד אחר, את הקו הדק המפריד בין האנושי לאלוהי. בין הכאן ועכשיו, לאינסוף הנצחי.

כך היא גם פשר וטיב נבואתו הייחודית והחד פעמית של משה. היא איננה זקוקה להחרגה קיומית כלשהי בשביל שהיא תחול בו. אדרבה, היא פועלת כמציאות חיה ודינמית בתוך הווייתו הממשית שלו. מה שמטעים בעבורנו את עדות אלוהים בעצמו על נבואה זו לעומת כל נבואה אחרת קודמת לה או שתבוא לאחריה: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. משה רבינו, כמו נושם את ההתגלות האלוהית. היא לחם חוקו הקיומי. זה מה שמייתר בעדו את הצורך (הנכון לגבי כל נביא אחר) כמו לצאת מתנועת הקיום השוטפת, להיכנס למצב פאסיבי של שינה, ומתוך כך לזכות בחלומו לנביעת הגילוי האלוהי.

אך לא אך משה רבינו עצמו זכה בזכייה רבתי שכזו, אלא אף את כל עדת צאן מרעיתו, העם היהודי שאותו הנהיג במשך כארבעים שנה במדבר. וכפי שבא לידי ביטוי בכתובים שאותו מתאר משה בעצמו באוזני העם היהודי, על האופן הפלאי של קיומם במדבר לאורך כל אותם ארבעים שנה: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם.

לפנינו תיאור נפלא של אופי הקיום האנושי – אלוהי של העם היהודי באותם ארבעים שנה. כי הלא הנס ברדת המן וכו’, אינו נופל במאום מן הנס, לו הם היו מצליחים להתקיים ולשרוד במשך ארבעים שנה, מבלי להכניס דבר וחצי דבר לפיהם. אך לא, המטרה לא הייתה לקיימם בנס ולו אך בשביל לקיימם במציאות המדברית, אלא הייתה בכך תכלית שהיא בראש ובראשונה פדגוגית. להעבירם בנהר דינור של שיעור אחד, ארוך ומטלטל, שנמשך כארבעים שנה, אודות טיבו של הקיום האנושי האידיאלי. כן, האדם זקוק להתקיים ולשם כך עליו למצוא את מזונו וכו’ ע”כ המשתמע ונגזר עליו באותן קללות שנתקלל אדם הראשון. אך עדיין, ניתן ואף יש עליו לעשות את ‘מוֹצָא פִי ה”, ללחם חוק קיומי, ממשי ושגרתי, לא פחות מהאופן שבו הוא עושה את מזונו הפיזי, שאליו הוא נדרש האדם על מנת להבטיח את קיומו.

וזה בדיוק מה שהפך את קיומם שם במדבר לקיום שהוא כולו רצוף חיים וכמו לא נדבק בו דבר מן המוות. מה שמטעים את הכתוב האמור שם לאלתר: ‘שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה’. זהו תיאור של קיום שהנפסדות כמו לא פועלת וחלה עליו. חיים שיש בהם התחדשות מתמדת הדוחקת למעשה את הבלות הטבעית המצויה בקיום האנושי, ובוודאי בקיום בתנאי מדבר קשים מנשוא.

וכך באשר המוות של משה, הוא הדבר היותר בלתי רלוונטי לחייו ולפועלו עלי אדמות. אין פער עמוק יותר בין אופן חייו הכה גדולים, הרואיים ומופלאים ממש, לאופן מותו הכמעט בלתי נוכח, חמקמק ונבלע. ואדרבה, חשוב לתורה להעביר בפנינו את הפער הזה. לעובדה שהמוות לא חדר ולו במאום, אל אותם ‘מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה‘ מלאים ושלמים בתכלית.

ומה פלא א”כ, שלמוות זה של משה, לא נותר כל רושם ממשי. וכלשונו של הכתוב: ‘וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה’.. היינו, אין שום פשר ומקום לנוכחותו של משה כמת. ‘מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת’. משה חי וקיים, מפעם עמוק בלב חיי אומת הנצח, ממשיך להשפיע ולהקרין מהודו ואורו. ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכל’ ספר הזוהר: ‘צַדִּיקָא דְּאֶתְפַּטֵּר אֶשְׁתַּכַּח בְּכוּלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבְּחָיֹה’. כך שעובדת מותו היא חסרת כל משמעות ורלוונטיות. זהו מוות שאינו אלא התרחשות טכנית, זניחה, בנקודת הקצה של חיי הנצח המלאים והכה חד פעמיים של גדול מנהיגי ישראל בכל הזמנים. אותם חיים שאין משמעותיים מהם בעבור חיי עם היהודי לדורותיו, ואף את בעבור תודעתו ומקומו הרוחני והתרבותי של העולם כולו. כך שחיים שכאלה שניתן לקרוא בהם: קוֹל גָּדוֹל וְלֹא פָּסַק, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף.. בוודאי שאין בהם מקום למצבת זיכרון קפואה ודוממת.

וכמה יפה להטעים לפי דברים אלו, מאמר הגמרא (קידושין לח’ א’): ‘ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שאין ת”ל היום מה ת”ל היום מלמד שהקב”ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שנאמר (שמות כג, כו) את מספר ימיך אמלא‘..

זאת בדיוק פשרה של אותו ‘מלאות ימיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש’, אותה אנחנו למדים דווקא מן האב הטיפוס האולטימטיבי לדפוס חיים מלא ושלם שכזה, משה רבינו ומאה עשרים שנות חייו.

ואם כבר אתינן לדברי הגמרא האמורים, הרי שבסוגיה ההיא עצמה, אנו למדים ע”כ שירידת המן פסקה למעשה ברגע מותו של משה, מה שאומר שבני ישראל אכלו את המן במשך ארבעים שנה, מינוס אותם שלושים יום שלאחר מותו של משה (ובהם ביכו את מותו). וכל’ הגמ’ שם: ‘בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וכי ארבעים שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן..’

ועפ”י המתבאר לעיל, הקשר בין עובדת ירידת המן למותו של משה, מאיר באור נפלא ממש. כי האכילה מן המן מייצגת את הקיומית הטבעי – על טבעי. האופן שבו החיים הזמניים הופכים להיות נצחיים בתוכם פנימה. ומי כמו משה בהווייתו לייצג ולהנכיח נאמנה את המודל המופתי הזה. כך שברגע שמודל חיים זה איננו עוד עמם, נמנעת מהם האפשרות והזכות לחיות בתצורת החיים הדואלית והכה ייחודית הזו של: ‘לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם‘.

וכאן לאחר שלושים יום של הספד מר על מותו של המנהיג הפלאי, מגיעה העם היהודי אנו לרגע תכליתו הנכסף, לחצות את הירדן ולעבור ממתכונת החיים המדברית, לזו הארצישראלית. כאן כבר הכול משתנה מן הקצה. לא עוד קיום בחיק חיבוקו החמים של האלוהים, לא עוד נשיאה על ‘כנפי נשרים’ והסתופפות בצל שדי באותם ענני כבוד, עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. כאן כבר הכול נעשה לטבעי וממשי. זאת מציאות שעליה נאמר ‘אדם זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה’. כמה יזע ודמע נדרש מן האדם בכדי להגיע לתוצאת קיומו המקוות, של לקצור ברינה ולקיים עצמו כדבעי. כמה תחושת יגעות, תשישות ואפיסות כוח, נגזרת על האדם לחוות במתכונת חיים ממשית שכזו. או אם נרצה, כמה מן המוות יש בחיים התובעניים והסיזיפיים הללו.

ואכן, מתכונת חיים שכזו, איננה עולה בקנה אחד עם צורת חיים השלמה והמלאה של משה. משה הוא המנהיג של חיי הפלא, חיי הממש הטרגיים, לא עולים בקנה אחד עם אופי מנהיגותו האנושי – על אנושי. וכפי שכבר מבואר בדברי חכמים: ‘אלמלא היה משה רבינו נכנס לא״י לא היה נחרב בית המקדש ולא הייתה אומה ולשון שולטת בישראל’.. מצב חורבן הבית ושליטתם של אומות ולשונות זרים על ישראל, מייצג את חווית הסופיות והחורבן כפי שהיא למעשה מובנית בקיום הארצישראלי. נגזר על היהודי להיות נופל וקם וחוזר חלילה, ומתוך כך להצמיח את קיומו הייחודי בארץ נושבת. ואכן, לו היה נכנס משה עמם לארץ, כמו היה נחסך מהם הגזירה הסופנית הזו. אך כמתבאר, זאת גזירה טרגית שהיא כמו בלתי נמנעת מלהתרחש.

כך שיותר ממה שנגזר על משה למות ולהישאר בגבולות הקיום המדברי, נגזר על העם היהודי להיכנס לקיום הארצישראלי תוך כדי התנתקות מן המנהיג הפלאי שהנהיג ביד רמה זה כארבעים שנה.

אך בכל זאת, ניתנת בידי משה מחד והעם היהודי מאידך, הזכות שמשה לפחות ישקיף על הקיום הארצישראלי. יעניק לו מבטו המיוחד שלו, יטביע בו את חותם של התבוננות וחיבור עמוק ובלתי אמצעי. כך שעם כל היותו של הקיום הארצישראלי, קיום עם מאפייני סופיות ונפסדות, עדיין יש בו מן החיבור המיוחד אל הגבוה, הוא נושק למבטו של המנהיג הפלאי. הוא מחובר למשהו שמעבר לו, אל נשגבות המפעמת ונוכחת בתוכו. ודווקא מתוך הוא כך שואב את פשרו וייחודיותו האמתית לעומת כל מתכונת ארצית אחרת רווחת. וזאת הסיבה שדווקא בנקודת הקצה ממש, רגע לפני שמשה מסיים את חייו המלאים, הוא כמו ממשק את קיומו שלו אל הקיום העתידי של צאן מרעיתו בארץ ישראל. מעניק להם את מתנת הפרידה האחרונה שמנהיג חד פעמי שכמותו יכול להעניק: מבטו האוהב והרחום. וכמה מקבילה הבטה זו של משה, להבטה אחרת האמורה בארץ חמדת אבות: ‘אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה’.. האלוהים אינו ממש חלק אינהרנטי מההוויה הארצישראלית, אלא אך כמו משקיף עליה כך ממעל, מעניק לה את השראתו והשפעתו הטובה והמלאה. וזאת הלא בדיוק אותה השקפה שהיא לטובה, אליה מייחל היהודי בהביאו את ביכורי הארץ בבית המקדש שבירושלים: ‘הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ‘..

ובהמשך לכך, אחת הברכות האולטימטיביות אותה מוצאים אנו ביחס לדפוס החיים בארץ המובטחת, נוגעת בדיוק האמור. וכל’ הכתובים: ‘וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא’. לפנינו ברכה המקבילה לתיאור הייחודי של משה וחייו. ה’ועבדתם את ה’ אלוהיכם’, הנו המקבילה ל’משה עבד ה”. וכפי המתבאר במאמר זה, מצב התמסרותי טוטאלי שכזה, מזכה את האדם החיים בארץ בהמשך האמור: וברך את לחמך ואת מימיך וגו’, לא תהיה משכלה ועקרה בארצך. זהו תיאור המשרטט את החיים ככאלו שאין בהם יסוד מובנה של המוות, אלא הוא מופיע אך כנוכח חיצון נגטיבי. הלחם והמים מעניקים אך ברכה וחיים. והחיים הארצישראליים רצופים בפוריות ותסיסת חיים, נעדרי אין כל אלמנט של סירוס ועיכוב פנימי.

תיאורים אלו מקבילים לתיאורו של משה, כמי שלא נס ליחו ולא כהתה עינו. ולבסוף, לפנינו מופיע לפנינו אותו כתוב בדיוק, שהובא לעיל בדברי חכמים על מילוי ימיהם של צדיקים (כשמשה רבינו משמש כמובן כאב טיפוס האידיאלי לכך): ‘את מספר ימיך אמלא’. וראה, כי לפשוטו של מקרא, יותר ממה שתיאור זה מתייחס לאנשים פרטיים, התייחסותו היא לעצם צורת החיים הקולקטיבית – ארצישראלית. צורה שהיא מלאה ורוויה בימיה. היינו, נטולת עכבות פנימיות ומרכיב נסתר ומערער של חידלון מתמיד ומאיים. אם נרצה, ברכה זו כמו לוקחת צורת חייו הייחודית של גדול מנהיגי ישראל, ומציבה אותו כמודל האידיאלי לחיים הארציים והקהילתיים בארץ ישראל. זהו המודל שאליו עלינו לחתור ולבחון עצמנו לעומתו, ולוואי נזכה ולו במשהו.

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

תגובה אחת על “׳על חייו ומותו הפלאיים של משה רבינו׳ – מאמר לז׳ אדר יום הולדתו ופטירתו1 min read

חידוש מפתיע מר’ שיבי פרומן:
אם אומרים לכם להסתכל על משהו ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, זה אומר שאתם במרכז של אותו דבר.
אם נאמר למשה רבנו: ״עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך״. זה אומר שמשה רבנו בארץ ישראל, כי המקום היחיד שאפשר להסתכל לכל הכיוונים ולראות את הארץ, זה בתוך מרכז ארץ ישראל.

האדם המתחנן בוודאי רוצה להשיג את מושא תחינתו. יש רגעים של מפגש עם מושא התחנונים בתוך ההתחננות עצמה. יש קשר ומגע עם דברים בתוך הגעגוע אליהם.
כשאדם מתפלל “ותחזינה ענינו” – יקרה או לא יקרה במהרה בימינו, לרגע אחד הוא ממש שם.
כשמשה רבנו מתחנן להיכנס לארץ, הוא ממש שם באותם רגעים. ארץ ישראל ממש מקיפה אותו מכל כיוון, על אף שהוא לא יעבור את הירדן.
משה רבנו מבקש לעבור בתוך ארץ ישראל וארץ ישראל עוברת בתוכו, מתעברת בו.
“ויתעבר ה׳ בי (בתוכי) למענכם”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *