מבוא: בשנה שעברה – פסח תשפ”ג עסקנו בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה
חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה
במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
בשבת האחרונה סיימנו את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
להיות בן חורין, זה גם לדעת להעיז, לעשות מעשים שאין חתרניים, שונים, ואף מסוכנים מהם. המבחן הראשון של העם היהודי, לאחר שהוא מזדכה על חירות
לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול
יום הכיפורים הוא יומה של השביתה. בל’ הכתוב הוא נקרא ‘שבת שבתון’. השבת של השבתות כולן. ובדייקא קריאתו של הכתוב ביום זה היא על השביתה:
יש משהו בהתחלות הללו, שבסופו של דבר (תרתי משמע), מעניקות לחיינו משמעות. הן באות כתשובה ניצחת הולמת אל הרוטינה. מאתגרות את המנגנון הרפיטטיבי של החיים
בימים אלו אני זוכה למסור סדרת שיעורים בנושא ׳התשובה׳, שבה בכול שיעור, אני מנסה להאיר זווית רעיונית-הגותית אחרת בנושא התשובה, מתוך עולמות שונים של הגות
היה לי היום רגע אחד של הארה במהלך השיטוט שלי באחד המקומות היותר אהובים עליי בבירת הממלכה האנגלית, ה National Gallery המפורסמת בלונדון. בתוך רצף
