על סיפור והגדה, מסורת ועדות, בליל התקדש חג. מאמר א׳ – במיוחד לחג הפסח תשפ״ג1 min read

הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו. יהודי קשיש אחד ישכב באיזשהו מקום וישבק חיים לכל חיים. מאותו הרגע כבר שום דבר לא יהיה כפי שהיה קודם לכן. הסיבה לכך תהיה כי אותו יהודי יהיה למעשה ניצול השואה האחרון. האדם האחרון עלי אדמות, שעוד יכול היה לספר לנו כיהודים ובו זמנית לעולם כולו, על האימה הנוראית שהתחוללה שם. הזוועות שאותן הוא חווה על בשרו ממש. למן אותו הרגע, כל שאנו יודעים על השואה יהפוך בעצם להיות ׳סיפור׳. הרבה מאוד מידע, שאותו אנו מקבלים בטקסטים לאין מספר, צילומים, עדויות מתועדות ועוד הרבה כיו״ב, אך לא יהיה עוד בידינו לשמוע באופן בלתי אמצעי, מישהו שממש חווה את הזוועה המחרידה ביותר שידעה האנושות מאז ומעולם.

במובן העמוק, יהיה השלב ההוא, מעבר ממצב שבו יש לנו עדויות חיות מן התופת החיות ופועלות בינינו, לסיפור. הכול ייהפך לאגדה ומסורת, הרבה מאוד סיפורים שאנשים סיפרו (המגובים כמובן במטען ראייתי עצום של חומרי תיעוד המצויים בידינו). זהו נתק בעל משמעות אוניברסאלית – מוסרית דרמטית, כזה שידרוש מן האנושות מאמץ עליון, על מנת למזער ככל האפשר את ההשלכות ההרסניות העלולות לצוץ עקב כך. כי אם כיום, תופעת הכחשת השואה היא לצערנו מוכרת כזו ההולכת ופושה בעיקר מחוזות אנטישמיים-סהרוריים מסוימים, על אחת כמה וכמה, בעת שכבר לא יהיה עוד מישהו חי, מישהו מתוך החברה האנושית שיזעק בפניה את אשר הוא ראה וחווה על בשרו ממש. אך מעבר לזאת, גם במישור הלאומי-פרטיקולי, בעבורנו כעם יהודי, שאירוע זה של השואה הוא המחריד בתולדותיו, הגוזר עלינו ללא סייג את הציווי הנצחי של ׳זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק׳.

בחרתי לפתוח בהקדמה זו, על מנת להמחיש בפנינו את משמעות האבחנה בין ׳סיפור׳ ל׳עדות׳. זהו הבדל תהומי, איכותי-מהותני בהגדרתו. הפער בין מי המזוהה כדור ראשון לאירוע למי שאינו אלא דור שני לגביו, הוא גדול לאין ערוך מזה הקיים בין בני הדור השני לכול דור אחר שיבוא לאחריהם. כי כאמור, למן הדור השני ואילך, הכול מוגדר כסיפור ומסורת אודות משהו, כזה שאומנם כולנו יודעים אודותיו, אך זאת אינה אלא בבחי׳ אינפורמציה כלשהי שנמסרה לנו בכלים ותיעודים שונים.

כאשר אנו באים לעסוק בהתרחשות המכוננת של יציאת מצרים. אירוע שניתן לראות בו כנקודת ראשית התהוותה של האומה היהודית. פלא עצום, ניסים ונפלאות, שכמותם לא ראתה עין אנוש מאז היות האדם על פני האדמה, אך עדיין כל זה הוא בבחי׳ סיפור המצוי בידינו, בזכות היותו חקוק בכתבי היסוד של אומתנו, אם בתורה ואם לאחריה במסורות ובמדרשים שונים. אמנם האמונה היהודית בגרסתה המסורתית, תובעת לראות בכול מסת האינפורמציה הזאת כדוגמטית ומקודשת, כזו ששומה עלינו לקבל ולהאמין בה ללא כחל ושרק, אך עדיין זאת לא תהיה יותר מאשר כל אמונה דתית אחרת, אימוץ אמוני של נרטיב – לאומי – היסטורי העובר ומונחל לנו מדור לדור. באמונה שכזאת, אנו בהגדרה, מופיעים כבני הדור השני (וכל הדורות שבאו לאחמ״כ). הוי אומר, אין לנו כל נגיעה ממשית, מוחשית וקיומית, באותו אירוע מטלטל ומכונן. אם נרצה, מה שיש בידנו הוא אך בבחי׳ סיפור, לא עדות!

במאמר ׳מאמינים ואמונה׳ שפרסם ידידי המלומד, חכימא דיהודאי פרופ׳ משה הלברטל (בקובץ המאמרים ׳על האמונה׳ ירושלים, תשס״ה), הציג תזה חדשנית ובה אבחנה חדה אודות פשרה של האמונה. לדעתו של הלברטל, יש להבחין בין ״אמונה שֶׁ..״ ל״אמונה בֶּ..״. זאת אבחנה עמוקה שמפקיעה את האמונה משדה הדוקטרינה ההיסטורי, ומאירה אותה את כהתרחשות אותנית, הוות ורלוונטית. האדם לא מאמין שהיה כך או אחרת, אלא דבק בהיות האמוני שמתמיר את הוויתו, ממציאות אקראית בנאלית, למציאות שכולה סוד ופלא.

יש הרבה מה להאריך בהקשר זה (וראויים הדברים למי שאמרם, ומאוד הייתי ממליץ לקוראם בגוף המאמר הנרחב שם), אך רק אומר כי בהקשר דידן, ניתן להקביל את האבחנה ההיא, לזאת שאנו עושים כאן. הסיפור בהגדרתו מכוון אל ה״אמונה שֶׁ..״ לעומת העדות שבהגדרתה מכוונת אל ה״אמונה בֶּ..״. זאת באשר היא מנכיחה את האינפורמציה המסופרת בהווית המאמין, מתמירה אותו מערפילי העבר, אל צלילות המציאות הנוכחת.

כאן למעשה נעוצה בשורתו הגדולה של ליל הסדר. יומרתו המובהקת של הלילה הזה, הוא לחולל את המטמורפוזה העמוקה הזאת, להפוך את הסיפור לעדות, את האמונה ש החקוקה בתולדותינו, להנכחה הוות, ממשית ובלתי אמצעית. זאת בעומק, פשרה של ההכרזה המופיעה בטקסט ההגדה ולפיה:

״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ.״

בראייה זו, שונה בשורת החירות מכול אירוע היסטורי אחר, חשוב ומשמעותי ככל שיהיה, כי החירות היא דבר חי, ממשי, הנעוץ בבסיס הקיומיות היהודית. הכול נגזר ומכותב עם עובדת היותנו בני חורין, כך שממילא אין משמעות לשאלה אם וכמה אנחנו ׳חכמים ונבונים ויודעים את התורה׳, זאת באשר לא באינפורמציה, ואפילו לא באמונה, עסקינן כאן, אלא במציאות שהיא הוות, מוחשית, אקטואלית ורלוונטית.

ובהמשך לאמור לעיל, ההוראה האמורה כאן, מלמדת אותנו שהופעתנו בהתרחשות הייחודית והחריגה הזאת של ליל הסדר, היא כ׳דור ראשון׳ ולא כ׳דור שני׳ ואילך. כך אנו מנכיחים על שולחננו את המציאות בעצמה, לא רק מדברים אודותיה ומגוללים את אשר אירע, אלא יוצקים את הבסיס התזונתי של הווייתנו במקום זהה למקום ההוא. המצה והמרור מופיעים לפנינו כעדים חיים למציאות הנסית ההיא. הם מאפשרים לנו לא רק לספר אלא אף להצביע, לזהות בקוהרנטיות: ״בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״. הוי אומר, ההנכחה ההוות היא תכלית כל האירוע, כך שבמידה והוא יהפוך לסיפור מהדהד מן העבר, הוא כמו יאבד את כל משמעות התרחשותו.

היתכנות הנכחתית הוות זומתאפשרת בדייקא, בהוראה הפותחת של כתוב זה (המובא במלואו בל׳ של בעל ההגדה): ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר״. כאן אנו למדים על מתכונת ההנחלה המתקיימת על הרצף הבין דורי מאב לבנו. אבל בינו זאת, לא וסיפרת או והנחלת, לבנך, אמור כאן, אלא וְהִגַּדְתָּ!

את הסיפור מספרים, אבל את העדות מגידים. וכפי שאנו מוצאים בל׳ הכתוב: ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ״ (ויקרא ה׳ א׳). החובה האמורה כאן, מחייבת את העד להפוך את ראייתו וידיעתו להגדה. כך הופכת אותה ראייה וידיעה לנוכחת כחיה וממשית אל מול עיני השופטים, דבר המאפשר להם להתייחס ולגזור את הדין המתחייב במה שמופיע ונוכח לעומתם. זהו מנגנון פלאי שעניינו אימותו של אותו אירוע והפיכתו לכזה החוצה גבולות של זמן ומקום, באופן שממילא מאפשר את ההתייחסות המשפטית – מוסרית הבלתי אמצעית לגביו. זהו גם סוד עניינה של ׳העדות לקיומי׳ שאנו מוצאים בהלכה, כמו לדוג׳ בעדות של קידושי אישה וכיו״ב. במקרה שכזה, העדות עניינה כביכול לחלץ את המאורע מגבולותיו התרחשותו היחסיים של הזמן והמקום, ולחקוק אותו בממד קיומי – מוסרי בעל השלכות בינאישיות וחברתיות מרחיקות לכת (אך ע״כ יש להרחיב בנפרד).

זהו גם עניינה של ההלכה הקובעת כי אין העדים יכולים לתת גרסה אחרת לעדותם אחרי שכבר הגידו את עדותם הראשונה בבית הדין. וכפי שהיא מופיעה בל׳ חכמים: ׳כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד׳ (כתובות יח׳ ע״ב). כי בהגדה ישנו ממד דקלרטיבי מובהק, החורג בהרבה מעצם מסירת האינפורמציה לכשעצמה, כך שעצם ההגדה מקבעת נוכחות שבלתי ניתנת לחזרה או שינוי כלשהו.

ההגדה לבנים א״כ עניינה, אימות המאורע ההוא ככזה המסוגל לחזור ולהופיע, להיות נוכח בהווייתנו בליל התקדש חג של ליל הסדר. כזו שאנו מסוגלים להפוך ולהפוך בה, כמו הייתה היא חיה וקיימת, מפעמת בלב ההווייה הלאומית. אנחנו מגידים את המאורעות ההם, מתמירים את הראייה והידיעה, או ליתר דיוק, את מטען הסיפורים והמסורות, לכלל עדות מהימנה.

בהקשר זה, מן הראוי להזכיר עיקרון קדום, המופיע בכתבי קדמונים, המזהה את אימותה של האמונה והמסורת היהודית, בכך ׳שאין אדם מוריש שקר לבניו׳. המקור הברור לרעיון זה מופיע בס׳ העיקרים לרבי יוסף אלבו (פילוסוף יהודי שחי ופעל בספרד במאה 14-15). וכך היא לשונו:

״וזה כי הקבלה הנמשכת מן האב לבן אי אפשר שתכזב בשום פנים, כי לא יבחר שום אדם להנחיל את בנו שקר, והאב הראשון שקבל מן הנביא, אם לא שידע שהיה הנביא איש אמת לא היה מנחיל דבריו לבנו ובן בנו לבנו וכן עד היום..״ (ספר העיקרים מאמר ד׳ פרק מד׳)

מקובל לראות ברעיון זה, ככזה שכביכול מאמת את האמונה בכלל ומעמד הר סיני בפרט, מתוך עצם המסורת העוברת מאב לבנו. אבל לטעמי עניין כמוס ופנימי שבעתיים יש כאן, הקשור בטבורו לרעיון ה׳עדות׳ המתבאר. העובדה כי לפנינו ׳קבלה הנמשכת מאב לבן אי אפשר שתכזב בשום פנים׳, נגזרת מכך כי האמונה כפי שהיא מתאמתת ועוברת במסורת מדור אל דור, מופיעה כ׳עדות׳ ולא אך כסיפור ומסורת אינפורמטיבית גרידא. הצמידות המורשתית הזאת, בין אב לבנו לאורך דורות רבים, לצד העובדה כי מדובר במורשת המצטרפת אל ההתגלות הנבואית, הופכת את הסיפור והמסורת לעדות חיה, ממשית והוות. זוהי תפיסה עמוקה המתמירה את המסורת לספירה משמעותית בהרבה מן הממד האינפורמטיבי לכשעצמו (בעניינה של הנבואה בהקשר זה, אעסוק בהרחבה במאמר הבא).

וכמה יפה לקרוא בהקשר זה, את ל׳ הכתוב בתהילים (עח׳ ה׳):

״וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם״. העדות ביעקב קמה ומתכוננת, באמצעות נוכחותה של התורה כתורה חיה, שהנה חלק אימננטי מההוויה היהודית לדורותיה. כי בינו זאת, לא ׳תורה נתן לישראל׳ כתיב כאן, אלא ״תוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל״. קרי, תורה שנמצאת ומפעמת בלב הווייתם.

מציאות זאת מתאפשרת בזכות ״אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם״. ההודעה לבנים, היא זו המחוללת את המטמורפוזה במציאות ההיסטורית לכלל הוויית עדות, של כאן ועכשיו, הווה מתמשך של אמונה.

ומה לנו חגיגה מובהקת יותר מליל הסדר, בו מצווים האבות ״לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם״ ביתר שאת שבעתיים, להמשיך את אותה קבלה ומסורת הנמתחת זה למעלה משלושת אלפים שנה. הריטואלים בלילה הזה, מופיעים לפנינו כארכיטיפים נפלאים המנכיחים את האמונה כעדות, במלוא הדרת הווייתה.

כאן אנו מתחברים לשלושת המאפיינים התצורתיים הייחודיים, של מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר (זאת לעומת אופן קיומה של מצוות זכרון יציאת מצרים בשאר ימות השנה):

א. מבנה: התחלה בגנות וסיום בשבח/דרך שאלה ותשובה ב. הנחלה: הסיפור אל הבנים ג. אמצעים נלווים: חובת הימצאותם של המצה והמרור על שולחן הסדר בשעת הסיפור (ואמירת ׳פסח, מצה ומרור׳ כמתבאר במשנה ובהגדה). שלושת מרכיבים אלו, ובייחוד זה האחרון (בעיקר לדעת הראשונים, בביאור דבריו של רב״ג, בכך שהיעדרם של המצה והמרור, מעכב מיציאת יד״ח סיפור יציאת מצרים), עניינם התמרת הסיפור לכלל עדות. או אם נרצה, האופן שבו הסיפור נעשה להגדה!

המכנה המשותף של שלושת מאפייני הייחוד הללו, הוא בכך כי הסיפור מקבל את תיקופו, כממד חי ומוחשי, באופן שבו הוא מפרק ומרכיב מחדש את הפער הבין הדורי, על בסיס אותה הוויית חירות משותפת. זאת הוויה המייבאת את המאורע ההיסטורי ההוא, ועושה אותו לעדות הניצבת לפנינו בכאן ועכשיו.

השקפה זו מאירה בעדנו דעה בתלמוד (פסחים קטז׳ ע״ב), ולפיה סומא פטור מסיפור יציאת מצרים, באשר אינו יכול לקיים את ההוראה של ׳בעבור זה׳. בראייה זו סיפור יציאת מצרים מופיעה באופן של עדות היותר מוחשית, כזו המסוגלת להצביע באצבע בפני הבן השואל, ולהנכיח בפניו את ההוויה היהודית בתצורתה היותר ראשונית.

ובינו זאת, כי בראייה היהודית, תמצית ההתגלות האלוהית עלי אדמות, הייתה מוכמנת באותו ׳ארון העדות׳ שבמקדש. הארון ומה שבתוכו, משמש כארכיטיפ של הזיקה המתקיימת בין האלוהות הטרנסצנדנטית, לממשות הנוכחת.

מעניין להביט בהקשר זה בל׳ הרמב״ם בפ״ז הל׳ חמץ ומצה ה״א: ״מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״ ברם כאשר שם בהל׳ ב׳ הוא מתייחס באופן ספציפי למצוות ההגדה לבנים, הוא משנה את לשונו וכך הוא כותב: ״מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך״. שינוי לשוני זה, אינו מקרי. אותו סיפור כאשר הוא מגיע בפורמט של המורשתי של ההנחלה לבנים, הופך להיות בבחי׳ הודעה. הסיפור עניינו העברת אינפורמציה, בהודעה לעומת זאת, ישנו אלמנט שבה נמען ההודעה מועמד בפני מציאות בלתי אמצעית מוגמרת, כזה וראה וקדש.

גם כאשר נבחן אטימולוגית, את המילה עדות, הרי כי ברי הדבר, היא קשורה בטבורה למילה ׳הודעה׳ ואף ל׳ידיעה׳. אם נרצה, העדות היא האופן שבו אנו הסיפור מותמר לכלל הודעה, ובכך לידיעה צלולה ובלתי אמצעית.

כך שבליל התקדש חג, כאשר כולנו מסבים שם סביב שולחן הסדר, כאיש אחד בלב אחד, נעשית מסיבת הסבתנו זו שכולנו שותפים להֿ ללא יוצא מן הכלל, החל מן הבן החכם, עובר דרך הבן הרשע, התם, ועד לזה שאינו יודע לשאול, לעדות חיה תוססת ודינמית. הססגוניות המשפחתית, המנעד הקהילתי, הדעות וההשקפות השונות, הכול עולה ומצטרף לכלל נוכחות ממשית ועדכנית של בשורת החירות. זאת עדות שכולו אומרת חיים, מודעות יהודית-נצחית של חירותו. כך הופכת יציאת מצרים להיות כזאת שניתן לקרוא בה ולזהותה באצבע: בַּעֲבוּר זֶה!

במאמר הבא, נעסוק במשמעות חיתום הנבואה, כעדות חיה להתגלות האלוהית, ומעבר לתקופה שלאחריה. זאת באמצעות לימוד דברי הנביא מלאכי, שאותם אנו קוראים בהפטרת שבת הגדול, שהיא גם הנבואה האחרונה שניתנה לעם היהודי.

מי ייתן ואכן נזכה לחוות את נוכחותה של העדות במלוא חריפותה, לקבל מחד ולהנחיל מאידך, ובכך להיות שותפים במעגל הנצח של האמונה והמסורת היהודית. חג פסח כשר ושמח לכולנו!