היום ה’ באב תשפ״ו, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 453 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים
המאמר בוחן את מושג הבדידות בהגות היהודית, תוך מעבר מתחושת הקהילתיות שאפיינה את ימי המקדש אל הניכור והריקנות שנולדו בעקבות הגלות. המחבר מקשר בין שאלת ה**”איכה”** של ירמיהו ומשה לבין קריאת ה**”אייכה”** של אלוהים לאדם הראשון, ומסביר כיצד הניתוק מהקודש יצר קיום אבסורדי וחשוף. עם זאת, הטקסט מציע כי דווקא מתוך הבדידות המזהרת והיעדר המשענת החיצונית, נאלץ האדם לקחת אחריות מוסרית על חייו. תהליך זה הוביל לצמיחת התורה שבעל פה וההלכה, שהפכו את המצוקה הקיומית למקור של יצירה, תקווה וגאולה עתידית. המאמר חותם בציפייה להשבת הצדק והמשפט, שיתירו את מלכודת הבדידות וישיבו את האומה למצב של נאמנות והרמוניה.
היום ה04/07/2026 תציין הגדולה שבמעצמות העולם, ומי שהיא (עדיין) הידידה הקרובה ביותר של מדינת ישראל, ארצות הברית של אמריקה, תאריך סמלי של 250 להיווסדותה. זהו
המאמר עוסק בבחינת השינוי המהותי שחל במושגי הטומאה והטהרה עם המעבר מעולם המקדש לעולמו של בית המדרש. בעוד שבעבר נתפסו מושגים אלו כחלק מהוויה קדושה הקשורה למקדש ולארץ ישראל, הטקסטים מדגישים כיצד סמכות החכמים הפכה למכריעה בקביעת המציאות ההלכתית. דרך סיפורים כמו “תנורו של עכנאי” ודמותו של סומכוס, מוסבר כי ההלכה אינה נקבעת על ידי אותות משמיים אלא באמצעות התבונה האנושית וכללי הפסיקה. ריב”ן והרמב”ם מחדדים כי לטומאה אין ממשות פיזית, אלא היא גזירת הכתוב שפרשנותה מסורה באופן בלעדי לחכמים. בכך, הפך בית המדרש למוקד הממלא את מקום המקדש, שבו הכוח האינטלקטואלי מעצב מחדש את גבולות המותר והאסור.
הלילה הוא ד’ סיוון – היום השני בשלושת ימי ההגבלה. במאמר הרצ”ב (שהתפרסם לפני מספר שנים) ניסיתי להצביע על מעמד של כניסה בברית, שהטרים את
הימים הללו שאנו נמצאים בהם – החל מראש חודש סיוון ועד לחג השבועות בו׳ לחודש, אלו הם הימים שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב
המאמר בוחן את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ככלי רוחני המחבר בין עבר, הווה ועתיד. המאמר מנתח את הסתירות לכאורה בדברי המשנה והרמב”ם כדי להראות שהגדת הסיפור לבנים אינה רק חובה לימודית, אלא דרך להפוך אירועים היסטוריים לחוויה קיומית נוכחת. דרך שמותיו של אלוהים והשימוש במושג ה**”פקידה”**, מוסבר כי החירות האמיתית טמונה ביכולת של האדם לראות עצמו כחלק מרצף דורי נצחי. בניגוד לעבדות המצרית המקדשת את הקיים, עם ישראל מצווה על תנועה אינסופית ועל העברת המורשת הלאה. בסופו של דבר, הסיפור בלילה זה נועד ליצור “הווה הוליסטי” שבו הגאולה הראשונה מתלכדת עם הציפייה לגאולה העתידית. מטרת המצווה היא להנכיח את שם הוויה בעולם דרך הקשר החי שבין אבות לבנים.
התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל. נראה לומר כי
המאמר בוחן את הניגוד המהותי בין התודעה היהודית לבין תפיסת העולם העמלקית, כפי שהוא משתקף במלחמה הנצחית ביניהן. בעוד שעמלק מייצג את המקריות, הספק והקיפאון הנפשי המנתק את האדם מרצף של משמעות, היהדות מציבה מולם את האמונה והביטחון בייעוד מכוון. המחבר מסביר כי ה”קרירות” העמלקית נועדה לבודד את הרגע הנוכחי ולהפוך אותו לטראגי וחסר פשר, בניגוד לחמימות האופטימית המאפשרת חיבור בין דורות ושאיפה אל העתיד. דרך פרשנות חז”ל והגות מודרנית, מובהר במאמר כי הניצחון המוסרי על עמלק מושג על ידי הפיכת הספק לוודאות קיומית וראיית החיים כחלק מתוכנית אלוהית שלמה.