אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד?!
בשלושת מילים אלו בוחר מקונן איכה לפתוח את קינתו – קינת החורבן והגלות, המיוחסת במסורת היהודית לירמיהו הנביא.
זאת קריאה שהיא ספק שאלה ספק זעקה. כך היא דרכו להביע את לחלל שנפער בהעדרו של המקדש ובאסון גזירת הגלות כולה. יש בקריאה זו אלמנט שנושא בחובו את האבסורד העמוק הנעוץ בעצם התרחשות החורבן, כזו המבוטאת על ידו בקריאתו: אֵיכָה?! בשורות הבאות אנסה לגעת ביסוד האבסורדי הזה, מה כ״כ מופרך ומשולל בהתרחשות זו של החורבן ובנגזרות הטרגיות שהוא השית עלינו, כיהודים וכבני אדם.
מצבו הטבעי והאידיאלי של האדם, הוא רַבָּתִי עָם. היינו, להיות מעורב ומעורה עם הבריות, חלק בלתי נפרד מסביבתו התרבותית, קולקטיבית, אתנית. להוות עצם מעצמיה הפוליטיים, המדיניים והלאומיים, של מרחב קיומו. כך הוא נוטל חלק פעיל בהתרחשות האנושית-אורגנית התוססת, זו שהוא כפרט, אינו אלא נימה אחת באינסוף נימים המשתלבים ומתרקמים אהדדי.
ואם אנו רוצים לקבל הצצה אותנטית ומרתקת לאופן שבו נחגג אותו רַבָּתִי עָם, בעת עמדו של הבית על איתנו בירושלים, דומני שאין כמו עדותו מכלי ראשון, של אחד מגדולי ההוגים היהודים, הפילוסוף היהודי-הלינסטי פילון האלכסנדרוני (שחי במצרים במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה). פילון עלה לרגל, לבקר בירושלים באחד משלושת הרגלים, והתרגש עמוקות מהחוויה הרוחנית והאנושית שחווה. וכך הוא מתאר חוויתו בשפתו הציורית:
כי על כן היהודים באים בים וביבשה לאלפים ורבבות, מערים רבות ממזרח ומערב, מצפון ודרום אל בית המקדש. הוא משמש להם מקלט משותף שאנן, וחוף מבטחים מפני החיים הסואנים. טרודי הדאגות, פה הם מקוים למצוא מרגוע לנפשם, ולבלות בנעימים זמן מה, ולהיכנס ולפרוק מעליהם עול הטרדות המעיק עליהם משחר ילדותם. מלאי תקוות טובות מקדשים הם את ימי המנוחה, אשר אליהם נשאו את נפשם, למעשים טובים ולעבודת אלוהים. אנשים אשר לא ידעו איש את רעהו מקודם, מתקשרים בקשרי ידידות. ובשעת הקרבת הקורבנות והנסכים נוצרת אצלם התמזגות ההשגות מתוך איחוד שלם.
הראשיתיות של מצב ה’בצוותא’ הכה נלבב הזה, כפי שהיא מופיעה בתיאורו של פילון, היא זו שחרבה ואיננה עוד. היא זו שנאכלה בלהבות של שריפת הבית. כך שעם הסתלקותו של מרכז הכובד, של נקודת הליבה הרוחנית והתרבותית, איבדנו גם מיניה וביה, את המקור והעוגן לתקווה. את אבן השתיה לחיים של ביטחון ורווי משמעות.
האדם עם עצמו ספון בבדידותו המזהרת, תהום פעורה בינו לבין הארוס הוויטאלי ותסיסת החיים. זהו אדם שבהכרח משוקע בהרהוריו וערעוריו. ההתניה המובנית הזאת, גוזרת עליו פסימיות וספקנות, דכדוך ורפיון רוח שנוקבת ויורדת בו, מציפה עד כלות את אישיותו האינדיווידואלית. הייאוש הופך להיות אורח של קבע על שולחנו, שדה ראייתו לעתיד אופטימי ותוחלת קיומית, נעשה לו כמסך של ערפל ותהייה פסימית.
כך נגזר על האדם להצדיק לעצמו את היותו, דבר יום ביומו. למצוא סיבה ומשמעות, פשר ותכלית בחייו הפרטיים ובבריאה כולה. ולא דבר של מה בכך הוא. לא החיים עצמם וזרמת תנועתם, מעניקים לו את סיבת הוויתו. הוא מורעל מכוס התרעלה של הסקפטיות, הספקנות וסימני השאלה, ובעיקר מתחושת הריק והיעדר המשמעות, המכרסמת בתוכו. זאת שעלולה להיעשות לו כסם המוות, כמנגנון להשמדה עצמית.
ה’תל תלפיות’ ו’החוברה לה יחדיו’, עלו באבק השמימה. קורת הגג המאחדת ומכנסת תחת כנפיה את הבודדים כולם, אינה עוד עמנו. כך הפך המקום שבביתו ובחומותיו ניתן יד ושם לכל המתקבצים והמצטרפים אל קהל עדת ה׳ (כמו גם לגרים והסריסים, אלו שלא זכו לסביבה משפחתית קרובה ועוטפת), להיות הדהוד של אגדה רחוקה ומנותקת מהווייתנו.
כאן נעוץ האבסורד המהדהד בזעקת ה’איכה’?! הקיום הבודד נושא בחובו יסוד קיום אנטי קיומי. כך נגזר על האדם לאמץ בעל כורחו את האוקסימורון הקיומי הזה כמות שהוא, להיות ולא להיות בו זמנית. לקיים בעצמו: בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם (איכה ג׳ ו׳).
וכמה מופלא לראות את המקבילה של קריאה זו אֵיכָה, איך היא באה לידי ביטוי בקריאתו של משה רבינו לעומת העם היהודי, בפתיחת דרשתו האחרונה בס׳ דברים, אותה הוא נושא בפניהם ממש בסמוך למותו, אחרי למעלה מארבעים שנות הנהגה ביד רמה (ואשר במקרה או לא, אנו קוראים את קריאה זו, בפר׳ דברים, שלעולם חלה בסמוך לתשעה באב):
״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם״ (דברים א׳ יג׳).
גם כאן מוצאים אנו את הזיקה בין קריאת האֵיכָה האבסורדית, לחווית הלְבַדִּיּוּת, אותה חווה משה לאורך שנות הנהגתו. אם נרצה, לפנינו תיאור קצר ומתמצת, אודות טיבה הבסיסי של ההנהגה. המנהיג לעולם עומד בודד, חשוף בצריח, מתמודד עם עוצם האחריות וההכרעות הציבוריות המשחרות תדירות לפתחו. ומקריאה זו אנו למדים, כי משימה זו היא כה קשה ובלתי אפשרית, עד אשר אפילו אדון הנביאים, המנהיג הגדול בכול זמנים, חש כי אינו מסוגל לשאת זאת ולשמש כמנהיג בלעדי, ע״כ המשתמע מאחריות הנהגתית זו.
בדברי חכמים, זעקת ה’אֵיכָה‘, מקבילה ומתכתבת לשונית ורעיונית, עם שאלת ה’אַיֶּכָּה‘ המהדהדת, זו שאלוהים שואל את האדם רגע לאחר חטאו באכילה מן הדעת: ״וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה״ (בראשית ג׳ ט׳).
השאלה הקדמונית ההיא מהווה ארכיטיפ למצבו של האדם, כשהוא מגורש מעל פני המציאות הנטורליסטית, הספונטנית ורוויית החיים. האדם לא חוסה יותר בתפנוקי המעדנות של החסייה בצל קורתו של אלוהים. מעתה התניה רפלקטיבית עמוקה נתונה בינו לבין ההוויה הטבעית, זו משמעותה של ידיעת הטוב והרע שהוא ניחן בה מאותה נקודת זמן ואילך. כך הוא מוצא את עצמו כנתון בגבולות עצמיותו הבודדת. באין מנוס, הוא חופר לעצמו מקלטים להסתתר, להתחבא מפני תחושת הבושה שהוא חש מכול עין בוחנת חיצונית. כל חשיפה שזו נושאת בחובה איום ממשי על פרטיותו הנבדלת, על קומתו הצורנית שלתחושתו, עלולה להתחלל, ממגע בלתי מבוקר עם סביבתו החיצונית.
ואכן, לא שאלה רטורית בעלמא שאלת ה’אַיֶּכָּה‘ ההיא, אלא שאלת אמת יש כאן. אלוהים בעצמו, שאין נעלם מעיניו המשוטטות, לא מזהה יותר את האדם. כביכול הוא נעלם באחת ממסך הרדאר של השקפת השגחתו המשוטטת בכול מקום. ה’הכל צפוי’ הדטרמיניסטי – אלוהי, נעצר בשערי ה’רשות הנתונה’ הפרטיקולארית של האדם. מעתה אותה בדידות שנגזרה על ראשו, כביכול חוצצת בינו לבין כל זיקה חיצונית שהיא, אפילו מעיניו הבוחנות של אלוהים.
את האימה כגזירה קיומית מתמדת, נוכל למצוא בתשובתו של האדם שם לאותה שאלת אַיֶּכָּה: ״אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא״ (בראשית ג׳ י׳).
תחושת אימה עמוקה מבעבעת בנפש האדם. זאת אימה המציפה בו כרפלקס מותנה לעומת כל חשיפה זולתית חיצונית שהיא.
האדם חש כי אין עוד בידו את הכלים האינטראקטיביים ההולמים להכיל את האֲחֵרוּת המופיעה לעומתו, זו המאיימת לחדור פנימה אל נבכי בדידותו העירומה ובכך להפר את פרטיותו הנעלמת. הוא חש חובה אינסטינקטיבית שקוראת לו לעטות על עצמו לבושים וכיסויים שיכסו על ערוות אישיותו. כך הוא חש שאותם כיסויים יאפשרו לתמצית הווייתו המינית, להישאר מוגנת ומעוגנת אך ורק בגבולות עצמו.
אך בינו זאת, כי אותה גזירת בדידות מופיעה פעם נוספת בקינת איכה, אך בפעם הזאת, אנו דווקא יכולים למצוא באותה בדידות מזהרת, דווקא יסוד ואף מקור של נחמה:
טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו. יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה. לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם, אֲדֹנָי. כי אִם-הוֹגָה, וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו.
איכה ג:כז-לב
בכתובים אלו מופיעה הבדידות דווקא כמקור לאחריות. ככזו הגוזרת את העול על כתפיו של האדם הבודד. העובדה שלאדם הבודד אין מקור חיצון להישען עליו ולהסתופף בתוכו, ובכך להטיל עליו את כובד ההכרעה והמצפן הערכי, משמעה בהכרח מיניה וביה, כי אין לו מנוס לאדם, אלא לשאת זאת על כתפיו הצרות. לנער חוצנו ולהבין כי אין הדבר תלוי אלא בו. כי הוא ורק הוא, יהיה מעתה אותה נקודה ארכימדית, אשר ממנה תוצאות חייו ופשרם, ע”כ המשתמע מכך.
וכאן מוצא לנכון מקונן איכה, להעמידנו במקור הנחמתי של בשורה עדכנית זו. ”טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל וכו’. דווקא העובדה שהוא יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, תאפשר לו להיות קשוב נכונה אל עצמו והלך רוחו. לציית לצו מצפונו הפנימי, ולהיות נאמן לגודל האחריות והחובה שמעמד יחידאי זה מטיל לפתחו.
ובהמשך לקריאתו ההיא של משה בפני העם היהודי, איכה אשא לבדי וכו׳, ניתן באיזשהו מקום לראות בכתוב זה כמענה לכך. אכן טוב לגבר שישא עול, שיכיל בדממה את כובד האחריות ומשמעות בדידותה.
ואם רוצים אנו לראות את משמעות האחריות שישנה בגזירת הבדידות והפוטנציאל העצום המוכמן בה, ניתן לראות זאת במאמר חכמים המפורסם:
במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר ר’ ירמיה זה תלמודה של בבל.
סנהדרין כד:א
ממאמר זה אנו למדים על האופן שבו הפכה האחריות הנגזרת דווקא מן החורבן והניתוק ממצב היחד, להיות אבן הראשה של כל עולם התורה שבעל פה. בית המדרש היהודי כביכול נכנס בדיוק אל הוואקום הזה. זה עולם שבו האחריות כולה משחרת לפתחו של האדם, לאותם תלמידי חכמים שאמורים להיות אלו המכריעים והנושאים בעול ההלכה וחיי האומה היהודית. זהו עולם שבו אנו קוראים לעומת הנוכחות האלוהית: לֹא בַּשָּׁמַיִם הִיא! או באופן אחר, זה עולם שהוא כולו פרטי ואישי שלנו, כסובייקטים עצמאיים, היודעים טוב-ורע, מחוקקים ושופטים, ונוטלים אחריות על מציאותם. בעולם שכזה אלוהים כביכול קורא לעומתנו את הקריאה הקדמונית ההיא: אַיֶּכָּה?! כך הם פניה של הספירה ההלכתית, שכולוה בסוד ד׳ אמות מצומצמות של הלכה, רצופי הבדידות וכובד האחריות.
כך באיזשהו מקום, הפך כל צורב תלמיד חכם מיושבי בית המדרש, להיות בבחי׳ משה. וכמאמר חכמים: ׳משה שפיר קאמרת׳ (סוכה לט׳ א׳). היינו, מנהיג בעל אחריות, הנושא בעול הפסיקה וההכרעה. אם נרצה, הבדידות ההנהגתית הפכה להיות נחלתם של תלמידי החכמים לדורותיהם, שעליהם הכתוב קורא: ״טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו״.
זאת הייתה דרכה של האומה היהודית לזכות בתפארת היצירתית היותר גדולה שהיא הנפיקה אי פעם מתוכה: ׳תלמודה של בבל׳. או אם נרצה, את עולם ההלכה, התרבות והמורשת היהודית, דווקא בתוך ומתוך המציאות הבבלית בדייקא (שמשמשת כארכטיפ למציאות הגלותית). ובינו זאת מאוד.
אך עדיין בכול זאת, מה בנוגע לאלוהים ושאלת נוכחותו ומקומו עלי אדמות? עד כמה הוא באמת עשוי להתערב ולגאול אותנו מגזירת הבדידות הזו המשיתה עלינו את הטרגדיה והאוטונומיה גם יחד? בואו נקווה שהוא לא יישאר אדיש. כך הוא כביכול מאחל לנו, כול אותם בני האדם היושבים בדד, את מה שמקונן איכה קורא בו: אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. לא הבטחה גדולה יש כאן, אלא תקווה וייחול. התקווה שאם נשביע עצמנו כיאות בחרפת הבדידות הזאת ובגודל אחריותה, הוא אלוהים, לא יזנח לעולם, אלא אדרבה, הוא יהיה ‘הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו’.
הלוואי!
