חג הסוכות

פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים

יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים

המאמר עוסק במשמעות המכוננת של בית המקדש דרך שני חגים סמוכים: יום הכיפורים וסוכות, אותם הוא מזהה כשני מודלים של חניכה מחודשת למקדש. יום הכיפורים נתפס כטיהור המקדש והכפרה על חטאי ישראל, המכוונים להשבת הקביעות והנצחיות למקדש כנקודת חיבור טרנסצנדנטית. לעומתו, חג הסוכות, המקושר לניסוך המים ולשמחת בית השואבה, מייצג את חניכת המקדש מן הצד התחתון, המקשר בין הגולמיות המימית והארעיות לבין הנוכחות האלוהית. הדיון מרחיב אודות היחס בין טומאה וטהרה, הנגיעה במוות והשאיפה לחיים, תוך שימוש באגדת כריית יסודות המקדש על ידי דוד המלך להמחשת הצורך באיזון בין המים התחתונים (הגולמיות) לבין ה”צורניות” (המקדש). בסופו של דבר, המאמר מראה כי חנוכת המקדש ההיסטורית על ידי שלמה המלך, שהתרחשה בין שני החגים, ממחישה את המפגש המכונן בין שמים לארץ.

                                                                                               ‘הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה‘.. ישעיהו יב׳ – ב׳

המאמר בוחן את משמעותה המורכבת של הסוכה ביהדות, המייצגת ניגוד בין ארעיות לנצחיות. ראשית, נטען כי הנביא ישעיהו מתאר את ירושלים החריבה כסוכה שהפכה למיותרת וריקה לאחר שאבדה תכליתה הפונקציונלית, בדומה לסוכת כרם שנבצר. לעומת זאת, הנביא עמוס משתמש בדימוי הסוכה, “סוכת דוד הנופלת,” כסמל לשיקום ולנצחיות עתידית. הדיון מתקדם לקשר בין הסוכה לרעיון התשובה, ומסביר שהיציאה לסוכה לאחר יום הכיפורים מהווה שחרור מביטחון יומיומי ושליטה אשלייתית. הטקסט מציע כי השבריריות של הסוכה מייצגת את מהות הקיום היהודי, המקבלת כוח דווקא מהכרה בחשיפה, ומסתיים בקישור סמלי לאירועי השבעה באוקטובר כהתגלמות של קריסת הביטחון המדומה והצורך להפוך את אותה שבריריות למקור עוצמה.