על מים עליונים ומים תחתונים בחגיגת ניסוך המים בחג הסוכות1 min read

מאמר זה מתפרסם כחלק מלימוד הדף היומי – מס׳ תענית דף ב׳/ג׳ כהמשך לסוגיה המתבארת שם ומייצרת הלימה בין עניין הזכרת גבורות גשמים למצוות ניסוך המים וחגיגתו במקדש, בימי חג הסוכות.

‘הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה’..

הכתובים הללו בישעיהו הנם חתומים וחידתיים, ובוודאי דורשים הטעמה והארה רעיונית. צורת ירידתם והתפשוטתם של המים מלמעלה למטה, משמשת כארכיטיפ של אופן התשלשלותה והתפתחותה של המציאות הטבעית. המים כיסוד המטאריאליסטי הראשוני והבסיסי ביותר, לעולם מתפשטים בכיוון אחד, ממקום גבוה למקום נמוך.

הנמיכות א”כ, היא מקומם הכמו טבעי. שם הם מתנקזים ומתכנסים והופכים לאגמים ואף לימים.מצב חומרי שכזה, הוא שמהווה בעיני הנביא, את המקור להשוואה אודות מצב רוחו שלא לומר קיומו, של האדם. פחד ובהלה, דיכאון ונמיכות הרוח. זה כמעט חרוט בבסיס הכי ראשוני ודטרמניסטי של הוויתו. אפשר לראות בכך כמו חוק גרביטציה של הגוף והנפש גם יחד. ומעל הכול, מרחפת גזירת המוות הבלתי נמנעת מעל ראשו של אדם. הוא הולך וצועד אל מותו, מזדקן ונעשה שפוף ככול שהוא קרב אל נקודת יעד סופנית זו. הולך וקמל, וכמו נאסף באופן מתמיד אל מותו. זאת תנועה קיומית – טראגית שהיא כולה כלפי מטה. וכאן עולה השאלה, האם ישנה בכלל אפשרות להשתחרר מכך? האם ישנה דרך לזכות בישועה מן המצב המדכדך הזה, במעט שמחה והתרוממות הרוח?

האמונה, היא זו שבעיני הנביא, מהווה את המקור לישועה האבסורדית המקווה. באופן טבעי האדם אינו מאמין כלל ועיקר. הוא סקפטי, הוא רואה שחורות. וברוב המקרים, יש לו לצערנו גם את כל הסיבות הנכונות לראות כך, בגוון כהה שכזה. אך עדיין, בכוחו להיגאל מכך. להשיא עצמו למקום שבו הדבר הדברים נתפסים כמשמעותיים, ככאלו ההולכים ומשתלמים בתכלית ייעודית גדולה. שם במקום הזה, האדם זוכה בביטחון, הוא כבר לא מרגיש אבוד, חלש ורופס במקום הפסימי שלו. הוא לא מדשדש עוד במקום הכה נמוך שבו הוא נמצא. וכאן לוחש על אוזנינו הנביא את סודה של השמחה. אך האדם ברוחו יכול כמו לנצח את תנועת החומר הדטרמיניסטית. להעלות מעלה את אותם המים שלעולם הולכים אך מטה ומטה. האדם הוא הישות האמונה על האבסורד. על האפשרות האחרת, המנוגדת לכל חוקי הפיזיקה וההתנהלות הטבעית. הוא זה הניחן ביכולת לצאת חוצה מגבולות קיומו הקבוע, המסודר והכמו מוגדר מראש, ולהיות פתוח לכל אפשרות אחרת. הוא זה ששואב את המים, שהופך את תנועתם אלי מעלה ובכך מעלה אותם יחד עמו למקום של אמונה וביטחון. מקום של ניצחון הרוח על החומר.

התהום, הוא המקום היותר נמוך אליו נאספים המים בירידתם ממעלה אל מטה. המצב התהומי מייצג את נמיכות הרוח, שפיפות הקומה, העייפות והייאוש. זהו המקום שאין הפכי הימנו לתנועת השאיבה של מעייני הישועה. האדם המבקש ישועה, כמו מייחל להילחץ מאותן תהומות אפלים ונמוכים שבנפשו, למקום של מעלה וחוצה גם יחד.וכמה יפה נדרשים הכתובים של משורר תהילים (מב’):

‘מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו. אֱ‍לֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר. תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שירה [שִׁירוֹ] עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי. אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב. בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי’..

לאורכם של כתובים אלו, המשורר כמו מנהל עם עצמו דיאלוג של עידוד וקריאה להיחלצות ממצבו השפוף. את מצב הקדרות של שחיחות הנפש (שהוא של דכדוך ונמיכות רוח), הוא מזכיר ביחד עם התהומיות (‘ותהמי עליי’). כשהוא תובע מעצמו, להמשיך ולהוחיל לאלוהים, באשר’ אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו’. היינו, עוד ניתן למצוא ישועה בעמידה לעומת פניו. והנה לנו דוגמא נוספת, לאופן שבו הישועה לפני ה’, מחלצת את האדם ממקומו השחוח והתהומי.

וכך הוא הולך וחוזר ומנהל עם עצמו את השיח הזה, באופנים שונים.’תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ’.. שוב תיאור של מצב נפשו השחוחה כמצב של תהום. של תנועת מטוטלת מעלה ומטה (‘מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ’). האדם כמו נע בין המים העליונים לתחתונים, בין התקווה כלפי מעלה, למי התהום שאין תחתיים מהם. וכך הוא ממשיך והולך, עד שלא נחה דעת המשורר, ובסיומו של המזמור רצוף הדכדוך והתקווה הזה, הוא חוזר וכופל את הכתוב דלעיל, וכמו שוב תובע הוא מעצמו בכל תוקף: ‘מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי‘..

זאת פשרה העמוק של השמחה. פריצת הגבולות, האחיזה באומץ באבסורד הקיומי, ביכולת לשנות סדרי עולם ולקובעם מחדש כראות עיניו של האדם. או אם נרצה, להאמין. לדעת, שהתנועה כלפי מטה, היא אך ביטוי טכני של חוק פיזקאלי חסר פשר של אמת, מנוער מכל זיק של אמונה וזיקה אל הטרנסצדנטי העליון. “מַיִם תַּחְתּוֹנִים אִינּוּן בּוֹכִין וְאָמְרֵן: אֲנַן בָּעֵינַן לְמֵהוֹי קָדַם מַלְכָּא” (מים תחתונים הם בוכים ואומרים, אנו רוצים להיות לפני המלך). כך ל’ ספר תיקוני זוהר.

וכמה הדברים נעוצים עמוקות בדברינו. כי זהו בכיים של אותם מים תחתונים שכמו נגזר עליהם להיות בתחתית של מטה, גם אנו רוצים לזכות בחלק ונחלה בישועה. להיות חלק מתנועת האדם המטמורפוזית והאבסורדית כאחד, מלמטה למעלה. לקחת מקום במסע הניצחון האמוני של האדם, על פחדיו ונמיכות רוחו. והבן,

כי הבכי האמור כאן, מייצג את המצב ההפכי לשמחה. כנגד המים בששון, ישנם את המים הבוכים, המשוועים כלפי מעלה. אז בחג הסוכות אנחנו חוגגים את האבסורדיות האמונית – קיומית. אנחנו מעצבים ומכוננים את חיינו באופן המופרך ביותר. כנגד כל מנגנוני ההגנה הקיומיים שלנו. כי הלא תגובתו הטבעית של האדם הלוקה בפחדים וחרדות, היא דווקא של הסתגרות והתחפרות בתוכו פנימה. לסגור עצמו עמוק בתוך ד’ קירות ביתו ולהיות שם בטח עד יעבור זעם. אך אנו לעומת זאת, נקראים להכריע את עולמנו החרדתי, דווקא במגמה הפוכה לחלוטין, לחשוף עצמנו חוצה לסביבה הזרה ומנוכרת לנו כביכול. אך דווקא שם אנחנו זוכים למחסה, לתחושת ביטחון של וודאות קיומית. שם אנו מוצאים את האמונה, החופפת ומסוככת עלינו באברת חסדה. או בקיצור, אבוי לנו באם סתם כך פשוט ‘נזרום’ עם החיים. תנועת הזרימה הטבעית, אך מגמה ותוצאה אחת לה: מטה, מטה, מטה. שאול תחתיות. אין מנוס מלחולל מטרמורפוזה אמתית בבסיס הקיומי שלנו. לשאוב מלוא חופנינו מעלה מעלה, את אותם מים תחתונים, שאילולא נתאמץ כנגדם כך, יהיו הם כמשקולות לרגלינו ויתמידו למשוך אותנו עוד ועוד נמוך ככל האפשר.

אירוע שמחת בית השואבה שבמקדש הנו ללא ספק, אחד מנקודות השיא של החגיגות והאירועים המתקיימים במקום הקדוש ההוא לאורך כל ימות השנה. יש בו בכדי לייצג את המהות הארכיטיפית העמוקה של המקדש, תכליתו ומעמדו הנשגב עלי אדמות. עד כדי כך, שבגוף הסוגיה העוסקת במאפייניה הנפלאים ממש של שמחת בית השואבה, מוצאת לנכון הגמרא לשתפנו בהרחבה, בסיפור העוסק ברגעים היותר ראשוניים של כינון המקדש והכנת תשתיתו בידי דוד המלך.

וכך ל’ הגמרא במסכת סוכה (נג’):

‘אמר רבי יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן אי הכי חמש עשרה מעלות יורדות מיבעי ליה אמר ליה הואיל ואדכרתן (מלתא) הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח ליכא דקאמר ליה מידי אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו נשא אחיתופל ק”ו בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה אמר ליה שרי כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמיד’..

לפנינו תיאור מצמית של האופן שבו כביכול ידע דוד המלך, לזהות אל נכונה את מקומו המכוון של המקדש (ונקודת ציון בדייקא). ברגע אחד תוך כדי שהוא חופר ומאתר במקום, עלו לעומתו כמויות אדירות של מים. אלו הם אותם המים התחתונים, שכמו התפרצו כגייזר מלמטה למעלה, בתשוקתם האינסופית “לְמֵהוֹי קָדַם מַלְכָּא“. השיתין, הם אותם מי תהום הנזכרים לעיל, וברגעים הוד אלו של כינון יסודות המקדש, כמו הייתה תחושתם כי הנה סוכ”ס אנה לידם הזדמנות הפז, להיגאל ממקומם השפל, אלי שורשם במקורם העליון לפני ולפנים. דא עקא, כי אמנם אכן זהו ייעודו של המקדש ותכליתו, אך עדיין העולם כמנהגו נוהג, ודרכם של מים לילך מלמעלה למטה ובכך להשפיע מטובם בכל העולם. כל אפשרות אחרת, נושאת בחובה סכנה ממשית ואקוטית להמשך קיומו התקין של העולם. הוי אומר, גזירה זו על אופן השתלשלותם של המים, אינה אלא בבסיס הגזירה הקיומית הראשונית של הבריאה כולה. ואבוי לה באם יתהפך וישתנה הדבר מן קצה אל קצה.ואכן, הבנתו של דוד המלך הייתה כי אין מנוס, אלא כמו לכוף על אותם המים את גזירת הבריאה הראשונית. לאכוף על ראשם את ההכנעה וקבלת מציאותם כפי שהיא. תוך כדי שהוא מעניק בעדם עוגן של ממש בדמות כינונו של המקדש, להבטיח את הטרמתם וזיקתם כלפי מעלה. את אותם רגעים של שמחת בית השואבה, שבהם הם יזכו לעלות ולדבוק בשורשם העליון.זהו פשרו של השלום, שלעולם מחייב את יכולת הפשרה ואף ההקרבה ההדדית.

זאת עניינה של ההשוואה והקל וחומר שנשא דוד מן אותה הלכה המתירה למחוק שם שמיים בהשקיית הסוטה, על מנת להשכין שלום בין איש לאשתו. בקנאת איש באשתו ישנו אלמנט של רצון יתר לתלות ושליטה. גם התשוקה הזוגית זקוקה להתניה וסובלימציה. שני בני הזוג צריכים למצוא מסילות של דיאלוג, ברצוא ושוב הזוגי שלהם, כשאף אחד מהם לא ישיג יספק את מלוא תאוותו מן המערכת הזוגית. שמו של אלוהים מייצג את האינסופיות המוחלטת, אך תכליתו דווקא להמציא את האיזון הנכון בין הגבוה לנמוך, העליון לתחתון, השמים לארץ. וההוראה על מחיקתו כמו מאותתת בעדנו על היעדרה של היכולת לתת ביטוי בלתי נשלט ומאוזן לתשוקות הרוחניות. וכי אדרבה, הא גופא עניינו של המקדש, מקום לימינאלי שמייצר את האיזון ביחס שבין ארעא לשמיא. בין תשוקתם הרוחנית של המים כלפי מעלה, לירידתם ותנועתם הטבעית כלפי מטה. ועל כך בדיוק, ראוי שימחה השם על המים. והבן זה מאוד.

על פי זה יש להאיר מאמר חכמים (גיטין צ’ ב’) על ‘כל כי המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות’. כי תוצאת התגרשותם העגומה של בני זוג, מעידה על כך כי נמנע מהם להשיג את את יכולת האיזון והסובלימציה ההדדית ההיא. וזהו כפי המתבאר, בדיוק עניינו של המקדש [ובדייקא המזבח כמקום ההתקרבות הממשית. התקרבו המחייבת הקרבה. וכך גם לעולם בין בני האדם]. ולכך כאשר זוגיות מגיעה אל קיצה, המזבח כמו חש שהוא לא מילא כדבעי את ייעודו עלי אדמות, והוא מבכה עם ועל בני הזוג של הצליחו להגשים נכונה את מתכונתם הזוגית)שמחת בית השואבה, היא א”כ המתכונת המכוונת לאיזון קיומי נכון ומדויק בין העליונים לתחתונים. בין הקיומיות הטבעית לזו האבסורדית ופורצת הגבולות. זהו אותו “שלום” שראוי ששמו ית’ יימחק בעדו. היכולת לקיים יחס מאוזן בין הכוחות והמגמות השונות בבריאה. בין תשוקתם האנרכיסטית של התחתונים לעליונים, למגמת הבריאה הקבועה והטבעית (ואף הטראגית). או אם נרצה, להביא את הגילוי האלוהי, אל תוך הבריאה הטבעית באופן של השלמה, תיקון וסובלימציה. ולא חלילה באופן של כאוס וחורבנם של סדרי עולם. וכמה א”כ מוטעם להפליא, סוד קריאתם של אותם חמש עשרה שיר המעלות, המייצגים את אותה הסדרה והכנעה נכונה, בין העליונים לתחתונים, דווקא בעת שאנו דווקא כן מעניקים את הזכות לתחתונים לבוא ולהיראות, לצהול ולשוש קמי מלכא. ויש בדברים בנותן טעם, באשר זאת בדיוק האבחנה ביו עליה במדרגות לעליה המתקיימת באמצעות קפיצה וזינוק. כי אם בזאת האחרונה, מדובר בפריצה מוחלטת של הסדר הנתון, הרי שבעלייה הדרגתית ישנו ממד מובהק של סדר ומחשבה. כך באמצעות קריאתם של אותם חמש עשרה פרקי שיר המעלות, על גביהם של חמש עשרה מעלות עצמן, אנו מצהירים על האופן המטמורפוזי המחושב ומדוקדק, שבו אנו מעלים המים התחתונים לשוש עמנו משוש לפני ה’ בחג הסוכות. והדברים נפלאים למתבונן.

וראה מאמר חכמים אודות סיפורו של יונה הנביא: ‘למה נקרא שמה בית-השואבה? שמשם שואבין רוח הקודש… יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית-השואבה ושרתה עליו רוח-הקודש‘ (ירושלמי פ”ה ה”א).

ומכאן למדנו, כי את הוראתו הנבואית ההיא, ללכת אל בני העיר נינווה ולקרוא לעומתם לשוב במידית בתשובה, קיבל יונה הנביא, בעת שהיה במעמדו לפני ה’ בשמחת בית השואבה. ברגעים הפלאיים ההם שבהם זכו גם המים היותר תחתונים להעלאה והופעה לפני האלוהים. וזאת פשרה של תשובה במובנה הקוסמי העמוק. הקריאה של ‘לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח!‘ היינו, שכאותם מים התחתונים, אין מי שאינו ראוי לחזור ולעמוד לפני ה’, עד אחרון אנשיה החוטאים של נינווה.וכנגד זאת, תנועת בריחתו מן ההוראה ההיא, היא הפכית לחלוטין במגמתה למעמדו בשמחת השואבה שבמקדש. וכפי המתואר בכתובים גופם: ‘וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה’; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, ה”. היעד שאליו הולך יונה, הוא הים. אין הוא בהכרח יודע על יעד מסוים שאליו ירצה להגיע, אלא כל תכליתו הוא ללכת רחוק ככל האפשר, אל אותם מים התחתונים (המיוצגים בים הגדול), ושם כמו להתנתק לחלוטין מאותו מעמד לפני ה’ שממנו הדהדה בעדו הקריאה על התשובה ואפשרות החזרה לעמידה לפני ה’.וכך כאשר מבחין יונה כי גם אי שם בלב ים, הנוכחות האלוהית נוכחת במלוא עוזה, הוא יורד לירכתי האנייה, אך לאחר הטלת הגורלות בין נוסעי האנייה, הוא מושלך למצולות ומשם עמוק למעי הדגה. זאת הנקודה היותר נמוכה שבה יונה מגיע למקום היותר נמוך ומרוחק של ‘מים התחתונים’. ושם דווקא במקום שאין רחוק הימנו מאותה נקודה עליונית שבה בשמחת בית השואבה במקדש, מגיע יונה אל התובנה המטלטלת אודות שממנה הוא יוצא בחזרה לממש את הנבואה עליה הוא הצטווה בקריאת התשובה לבני העיר נינווה. וכפי שהוא קורא מתוך מעי הדגה:

‘וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה, אֶל-ה’ אֱלֹהָיו, מִמְּעֵי, הַדָּגָה. וַיֹּאמֶר, קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל-ה’–וַיַּעֲנֵנִי; מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי, שָׁמַעְתָּ קוֹלִי. וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ. וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, ה’ אֱלֹהָי. בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי, אֶת-ה’ זָכָרְתִּי; וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. מְשַׁמְּרִים, הַבְלֵי-שָׁוְא–חַסְדָּם, יַעֲזֹבוּ. וַאֲנִי, בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה-לָּךְ, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי, אֲשַׁלֵּמָה: יְשׁוּעָתָה, לַה’.

לפנינו תיאור מצמרר של האופן שבו מגולל יונה את תובנתו המטלטלת, כי כמה שלא ירד עמוק למצולות וללבב ימים, וכמה שיהיה מוקף בנהרות וכל המשברים והגלים יעברו עליו, זה לא יגרום לו ”להיגרש מנגד עיני האלוהים’. ואדרבה, הוא עוד יוסיף להביט אל היכל הקודש. שזהו כמובן אותו המקדש שם הוא הוא זוכה מלכתחילה לנבואתו. וכך לאורך הכתובים חוזרים שני המוטיבים הקוטביים האמורים, המקדש מחד, לעומת הופעותיו השונות של ‘המים התחתונים’ (אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי’). כאשר גולת הכותרת של הבנתו, היא בכך שאין מים אשר יצליחו למנוע הימנו את האפשרות והזכות להמשיך ולעמוד לפני ה’. כך שניתן לראות בתנועתו של יונה, כמסע של גאולה בהבנה של בתהומות של המים היותר תחתונים, עדיין ניתנת האפשרות ‘לְמֵהוֹי קָדַם מַלְכָּא’. ומכאן קצרה דרכו להוראת התשובה לבני העיר נינווה, ופתיחה בידם השער לחזור גם הם ולעמוד לפני ה’ במעמד מוסרי מכוון. נמצאנו למדים את קולה הראשוני של התשובה מהדהד בדייקא מתוך תנועת השאיבה והשמחה של ניסוך המים במקדש. דבר שמטעים בעדנו את אותה קריאה המופיעה בדברי חכמים (סוכה נג’ א’) שכמו הדהדה במהלכה של שמחה פורצת גבולות זו: ‘אֵלּוּ וְאֵלּוּ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא וּמִי שֶׁחָטָא יָשׁוּב וְיִמְחוֹל לוֹ’..

‘וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם‘.. בראייתו של הנביא זכריה, חטאן הגדול של אותן אומות העולם, כדוגמת מצרים, היא בעובדת ביכורם להמשיך ולשכשך רגליהם במימי הנילוס הנמוכים (שהם כאב טיפוס למים התחתונים המנותק ממים העליונים. בסוד דברי הכתוב:

‘כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק’..), מבלי שהם מוכנים ל ע ל ו ת לחוג את האבסורד הקיומי, של שמחת השואבה הגדולה במקום הנחשב כגבוה עלי אדמות, ירושלים. להעניק למים התחתונים את האפשרות והזכות לגאול עצמם מנמיכותם הקיומית, למעלה בקודש: ‘קמי מלכא’. אומות אלו, גם לא יוכלו לזכות במים העליונים היורדים מטה כגשמים, בדרכם להיעשות באופן טבעי, נמוכים ותחתונים בתכלית. ‘ולא עליהם יירד הגשם’.. לא חגגתם את חגיגת האפשרות האחרת בירושלים, תשכחו מגשמים. תישארו תפוסים במקומותיכם הטבעיים עמוסי הפחדים ורדופי החרדות. כמה פשוט. כמה נוקב.בחג נידונים על המים, אך מי שאמון על דינם זה, הוא דווקא האדם. הוא נקרא לקחת אחריות על דינם של אותם המים המשוועים לזיק של תקווה וששון, להוושע מנמיכותם הקיומית מטה, אלי זיקה והתחברות כלפי מעלה. ובאם יעלה כך יפה בעדו, לבטח יזכה הוא לדין של חסד ורחמים, בכל הנוגע למים העליונים האמורים לרדת מטה בשפע גדול לכל באי עולם.

כך ורק כך, אחרי כי במשך שבוע ימים, לילה אחרי לילה, יצאנו לשאוב מתחתיות מימי הגיחון, כל הדרך אלי המקדש המתנשא ממעל. בהביאנו בקול צהלה וזמרה, את אותם המים הכי קרוב וממשי ל’קמי מלכא’, או אז אנו מרגישים נכונים וראויים לבוא ולבקש ברגעי דמדומיו של החג, על המים העליונים. שבוא יבואו הגשמים ויירדו להחיותנו כהיום הזה, כאן למטה.

כי הזכות לחיים טבעיים יכולה להתאפשר רק עד כמה שזוכה האדם לאחוז נאמנה ובאומץ באבסורד, באפשרות האחרת, האמונית, מלאת הששון ורצופת התקווה. כל מתכונת אחרת תהיה בעדנו בהכרח כסימן קללה ע”כ המשתמע. ואם נחזור לכתובים בישעיהו בהם פתחנו, הרי כי בעיני הנביא ישעיהו, היכולת המטמורפוזית הזאת המסורה ביד האדם באפשרות פעולתו למיזוג והרמוניה, בין המים העליונים לתחתונים, להביא את אלו לעומת אלו ביחודא עילאה ותתאה גם יחד, יש בה בכדי לייצג את התיקון השלם והמלא של הבריאה כולה. את התקווה הגדולה לגילוי שמו ית’ במלוא הדרת גודלו ותפארתו. וכמה הכתובים הבאים שם לאלתר, כמו מדברים בהקשר הזה לחלוטין בעד עצמם:

‘וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת [מוּדַעַת] זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ. צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל’..