במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה, ברצוני להסב את מבטי להתבוננות בנבואתו האחרונה של הנביא מלאכי (פרק ג׳), שאותה אנו נוהגים לקרוא בשבת הקודמת לחג הפסח זאת הידועה כ׳שבת הגדול׳. טעמים רבים נאמרו בהטעמת מנהג ישראל זה, מה עניינה של הפטרה זו לעניינו של חג הפסח, ובמאמר זה ברצוני להציע קריאה תיאולוגית מסוימת לאור כל האמור.
חשוב להוסיף ולחדד, כי יותר ממה שנבואה זו היא נבואתו האחרונה של הנביא מלאכי, היא למעשה הנבואה האחרונה שניתנה לעם היהודי. או אם נרצה, ההתגלות הבלתי אמצעית האחרונה המופיעה בפנינו וחקוקה בקאנון הספרות הנבואית המצוי בידינו, התנ״ך.
נסו להתבונן בגודל הרגע ומשמעותו המצמררת. אלו הן בעצם המילים האחרונות שכביכול ניתנו מפי הגבורה היישר לבן אנוש בשר ודם, זאת מתוך מגמת התגלות ברורה בפני אומת הברית ומשם אל העולם כולו. כמה עלטה והיעדר, חלל שכמעט בלתי ניתן לתיאור התרגש על העולם באותו הרגע שבו כילה הנביא מלאכי את נבואתו, הרגע שבו לאחריו לא עוד, נאבדה מבני אנוש זכיית החמדה הקמאית של יכולת הנבואה, נשללה מהם אותה זכות סגולה צורנית שנגהה בהם, פני האל חזרו להתכסות בסתר המדרגה, ובכך אין עוד ביכולתם לקיים אינטראקציה אינטימית ובלתי אמצעית עם הנוכחות האלוהית עלי אדמות.
תוצאת הלוואי המידית של קו פרשת מים זו, הייתה כי למן אותו הרגע, על בני האדם לקבל את החלטותיהם בעצמם, לגשש את דרכם בערפילי אי הוודאות, למצוא מסילות של היגיון בתוך עולם שבו הספקנות והרלטיביות לוקחות בו מקום יותר מכול דבר אחר. איך ניתן מעתה לדעת, מהו הדבר הנכון והראוי, לעומת המוטעה והמגונה? מי יהיה לנו המצפן לדבר האל ורצונו המוסרי הצלול?
במובן מה, בעצם רגע המעבר ההוא סימל את המעבר בפועל, מנבואה להלכה. מחביונה של ספירת הנבואה המיתית, לכבשונו של בית המדרש השכלתני והמחושב. זאת תנועה של רדוקציה והמרה, ממקום שבו האמת האלוהית נהירה ומתגלית בזכות מגע בלתי אמצעי עם האלוהות, למקום שבו האמת נגזרת מכוח הכרעתם התבונית של בני האדם. כך שממילא כשם שפרצופיהם שונים, כך דיעותיהם שונות, ואיש על מחנהו ואיש על דגלו. כך שכמה טבעי שירבו המחלוקות והצדדים השונים ע״כ המשתמע מכך.
הארה זו מתקשרת גם למסורת החכמים הרואה בדמותם של הנביא מלאכי ושל עזרא הסופר, כדמות אחת. עזרא הסופר, כשמו כן, סופר. דהיינו החכם היהודי הטיפוסי הראשון, ממייסדי אסכולת החכמים הקדומה הידועה כ׳אנשי כנסת הגדולה׳ (ראה סוגיית הגמ׳ מס׳ מגילה טו׳ ע״א).. וכל׳ הרמב״ם בהקדמתו ל׳משנה תורה׳: ״ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה, והם: חגי, זכריה ומלאכי… והרבה חכמים״. אך על אספקט ספציפי זה של תנועת המעבר מנבואה להלכה, יש לעסוק באופן נפרד, ואף בבמה זו התפרסמו כמה מאמרים ע״כ.
זהו א״כ, פשרו של תיאור מצב התהייה והבלבול המופיע באותה נבואה אחרונה של הנביא מלאכי. מדובר מצבת טיעונים תיאולוגיים, אותם שם הנביא בפי האומה היהודית, ושאותם ניתן לזהות תחת הכותרת ׳החלל הפנוי׳ (הידועה לנו יותר מההגות הקבלית והחסידית. ראה ליקוטי מוהר״ן לר״נ מברסלב. תורה סד׳):
״וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם–כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. כִּי אֲנִי יְהוָה, לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם. לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם–שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב. הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ: הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה. בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים–הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם, כָּל-הַגּוֹיִם: כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת..״ (שם, ד׳-יב׳)
התביעה כאן ברורה היא ואינה משתמעת לשני פנים: דין האלוהים יופיע כנגדם של ה:״מְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי״. אלו שבאופן מובהק מתעלמים מן הקוד המוסרי האלוהי, בדפוסי התנהגות רצופי שחיתות וסיאוב. אלא שהנביא מורה לאלתר בהיכן בכול זאת ניתן למצוא את הימצאות האלוהים, גם בעת שבה הנבואה איננה עוד, וכאן התשובה מתחלקת לשניים: האחת, עצם קיומה של האומה היהודית. או בל׳ של הנביא: ״אַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב, לֹא כְלִיתֶם״. זאת על אף העובדה כי ״סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם״. דהיינו, עצם העובדה שאתם כביכול מסוגלים להתקיים, גם כאשר אין בזהותכם שום סרח של מחויבות אמתית לחוקי האל שאתם מצווים לו, היא לכשעצמה מעידה כאלף עדים, כמה יסוד נצחי – אלוהי מוכמן בסוד קיומה של האומה היהודית. וכאן קורא הנביא לאומה היהודית, לשוב ולחיות במתכונת הפלא הפרטיקולרית והייחודית אך לה, זאת שהיא תקפה ורלוונטית, גם בעת של היעדרות הנבואה.
כי זאת השאלה העולה: ״בַּמֶּה נָשׁוּב. הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ״? קרי, איך בכול זאת ניתן לזהות את הנוכחות האלוהית כמשהו שהוא אלמותי, קבוע ומצוי, זאת גם בעת שבה האינטראקציה הבלתי אמצעית עם האלוהים אינה קיימת עוד? וכנגדה של שאלה זו, בא המענה, המתייחס דווקא אל ההוויה כמות שהיא, באופן שהנוכחות האלוהית כמו תהדהד דווקא מתוך המציאות הנטורליסטית בדייקא:
״הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה. בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים–הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל, וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה; וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה״
הביטו בתיאור המרהיב הזה, איך התהליכים האורגניים בעצמם נושאים בחובם את הפלא. השפע הבוטני, השפע והשגשוג עַד-בְּלִי-דָי. לא נחה דעתו עד שהוא מכריז כי ״וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל״ על מנת לשלול הימנו כל אלמנט של נפסדות ואובדן. כך נודדת ההתגלות האלוהית, ממרומי השגב וההתייחדות הנבואית, אלא הממד היותר טבעי, אל האוכל הממשי, המייצג את התמצית הקיומית-טבעית של החיים היהודים הארצישראליים.
אך בכך אין די. מדברי הנביא לאלתר אנו למדים, עד כמה המענה הקיומי והנטורליסטי, המופיעים כפלא בחיי האומה היהודית, אינו מספק, וכי עדיין אותו ׳חלל פנוי׳ עשוי מאוד לתעתע. כמה הוא עודנו מותיר מקום לטשטוש ותהייה:
״חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר יְהוָה; וַאֲמַרְתֶּם, מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת. וְעַתָּה, אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים; גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ..״ (שם יג׳-טו׳).
השאלה הגדולה שנשאלת היא ׳מה נדברנו עליך׳? מה פשר הדיבורים הללו על אלוהים ונוכחותו, למה זה בדיוק תורם? כך שהמסקנה המידית הנגזרת היא: שווא עבוד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו! הוי אומר, עבודת האלוהים ושמירת משמרתו, מותירה את האדם (וממילא גם את העולם), כשהיא נטולת כל תשואה ממשית שהיא, וממילא אין סיבה להימנע מ׳לאשר זדים ובניית עושי רשעה׳, אלו שאכן היו מוכנים לקחת את הוואקום הנוכחות הזאת הלאה, הלכה למעשה, לבחון את אלוהים במעשיהם בפועל, ובו זמנית להימלט מאימת דינו. קרי, לצאת ללא כל חיסרון ופגע, גם כאשר הם באופן כה מובהק פועלים בניגוד לרצון האל ושמירת משמרתו המתחייבת.
והנה, על תהייה זו קורא הנביא כבר בפתח דבריו אלו: חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם! קרי, אני מבין אתכם היטב, הדברים הללו שלכם בהחלט אינם משוללים, יש בהם דווקא צידוק אונתי, כך שבוודאי שהם בוודאי תובעים התייחסות ומענה הולם. וכאן אנו מגיעים לצורת ההתמודדות היותר פנימית, המוצעת על ידי הנביא ככזו העשויה להוות תשובת משקל הולמת, לכול מסכת הבלבול והתהיות הללו:
״אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. וְהָיוּ לִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, לַיּוֹם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה; וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם–כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ, עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. וְשַׁבְתֶּם, וּרְאִיתֶם, בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.״
את שורות אלו בדברי הנביא, אפשר לסכם במילה אחת: אמונה. בסופו של דבר, בערבו של יום, אין מנוס מהתכנסות סביב האמונה ורוחה. היכולת של קהילת הברית להתעלות מעל הספקנות והאינדיפרנטיות המוסרית. לייצר מודעות קולקטיבית משותפת, כזו שתכליתה לא להניח חלילה לנוכחות האלוהית לאבד את משמעותה, וממילא להניח למודעות המוסרית לגווע. התכנסות אמונית זוכה להבטחה כי היא לא תהיה לא לשווא, אלוהים כמו יחמול על מאמיניו, ולמעשה על עולמו, ויביא לכלל כך שיהיה ניתן לשוב ולראות באופן היותר מוחשי: בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ.
וכאן אנו מגיעים לסיומה של הנבואה הזאת, המחברת אותנו לעניינו של חג הפסח וליל הסדר:
״כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ; וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם, כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים–כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר, תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם: בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.
זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם–פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם..״ (שם יט-כד׳)
אלו הן ממש המילים החותמות את תקופת הנבואה כולה. אפשר לזהות את מה שהכתובים מתארים כאן, כיום הדין הגדול, או במילים אחרות, יומו של הבירור המוחלט. כאן לראשונה אנו מתוודעים שהיא אנטי תזה מוחלטת לאינדיפרנטיות האלוהית הנגזרת ממצב פיסוק הנבואה. זאת מציאות שבה הטבעיות בעצמה כביכול תדברר את הנוכחות האלוהית. באותו היום הבא שיבער כתנור, השמש המייצגת את התנועה הקיומית היותר קבועה וטבעית, זו שהיא נטולת כל ייחוד וחידוש. אבל באופן פרדוקסאלי, דווקא היא, תהיה זו שתהווה את כור היתוכו של הבירור בין ״בֵּין צַדִּיק, לְרָשָׁע–בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ״. השמש הופכת להיות זו השורפת את הרשעים עד כלות, מחד, ומאידך, היא זו שמאירה באור יקרות את צדקת הצדיקים, זורחת ובוהקת מעל ראשם. היא משמשת בהקשר זה, בשימוש הכפול הנצחי שלה, יכולת שריפה וכיליון מאידך (לרשעים), ויכולת מופלאה של ריפוי ושיקום מאידך (לצדיקים).
וכאן מסיים הנביא ומתרה בפני האומה היהודית, אלא נא תטעו ותתעו, בעקבות אותו וואקום נוכחותי. עליכם ׳לזכור׳ את תורת משה, החוקים והמשפטים, עליהם הוא הצטווה בחורב, זאת באשר יום יבוא ואשלח את אליהו הנביא והוא זה אשר ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוי אומר, הנוכחות תחזור להיות נוכחות בצורה שאין בה כל קטיעה והתרחקות. המורשת תחזור להיות אחידה והוליסטית. אם נרצה, הדור השני, השלישי וכו׳, אלו אשר בעבורם המורשת היא בבחי׳ אך בבחי׳ סיפור ומורשת גרידא, יחזרו לחוות את הדברים באופן היותר קרוב ובלתי אמצעי, דהיינו כעדות ברורה הניצבת לעומתם, כמו היו הם הדור הראשון ממש.
זה מה שלוקח אותנו לראשיתה של הנבואה, האופן שבו אלוהים כביכול מאותת על נקודת הסיום, מה יעלה בגורלו של העולם האינדיפרנטי, זה שהשחת המוסרי אוחז בו מן המסד ועד הטפחות: ״וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי–אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת..״ הנוכחות האלוהית תחזור להיות מפעמת ומצויה באופן של ״עֵד מְמַהֵר״, דהיינו, כעדות שאינה מתמהמהת וחשה להמציא את המאורע שהתרחש לעומתה, בפני גורמי השפיטה הרלוונטיים. כך שכול אותם בני בליעל, המכשפים והמנאפים וכו׳, לא יוכלו להתחמק ולהימלט מאותו ׳עד ממהר׳, שכביכול ייתן את עיניו בכול פרט ותופעה המתרחשת בהוויה, ויאמתה אל מול התובענות המוסרית ויישומה המכוון.
