קטגוריות
אישים מועדים

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: הצצה למשאו ההיסטורי/פילוסופי של הרב יוסף דוב סולובייציק, ביום העצמאות תשט״ז – 1957. לרגל יח׳ ניסן תשפ״ג- 30 שנה לפטירתו.1 min read

היום יח׳ בניסן תשפ״ג, ימלאו 30 שנה להסתלקותו של אחד מגדולי ההוגים היהודים במאה עשרים. מי שניתן לראות בו כמשפיע ואפילו המעצב והמכונן של תנועת האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית, הגאון רבי יוסף דוב סולובייצי׳ק זצ״ל (תרס״ג 1903 – תשנ״ג 1993). או כפי שהוא ידוע בכינויו בפי רבים ׳הרב׳.

מקוצר הזמן וימי החג וטרדותיהם, לא היה סיפק בידי להקדיש מאמר נפרד לדמותו אדירת הקומה של הרב סולובייצי׳ק, שבמובנים רבים, השפיע עליי ועל הלך מחשבתי רבות, והגותו הטביעה בי חותם תבוני עמוק שהולך איתי כבר לאורך שנים רבות. מוטת הכנפיים של הגותו והשפעתו של הרב סולובייצי׳ק היא כה גדולה, שבאמת קשה לבחור בהיכן נכון להאיר ולהפנות את תשומת הלב, אך בוודאי שאין אנו רשאים להיבטל ממלאכה זו. מעטות מאוד הדמויות שדמותן והגותן הצליחו להשפיע בעיצובם של דורות, ושפתותיהם כה מדובבות בקבר, כתורה חיה, רלוונטית ונוכחת, כמו דמותו והגותו של הרב סולובייצי׳ק. אך בכ״ז פטור בלא כלום אי אפשר, ולכך אני חוזר ומפרסם כאן, מאמר שפרסמתי לפני מספר שנים אודות הייחסותו של הרב סולובייצי׳ק למדינת ישראל ולתנועה הציונית בכלל, זאת באמצעות פריזמה של נאום אחד מכונן וחשוב מאין כמותו, שנשא הרב סולובויצי׳ק, אי אז באחת משנותיה הראשונות של מדינת ישראל הצעירה. ולוואי יהיו הדברים לזכרו ולהנצחת דמותו המאירה. 

ביום העצמאות תשט״ז -1956, השמיני בתולדות מדינת ישראל הצעירה, נשא הרב סולובייצי’ק, נאום נלהב בשבחה של מדינת ישראל, ובעוצם הפלא שבלידתה בחיי האומה הישראלית. הנאום נישא בהיכל ישיבת רבי יצחק אלחנן, שבראשה עמד, ועורר כבר בשעתו הדים עצומים בעולם היהודי כולו, בארץ ובתפוצות. בהמשך נדפס הנאום במאמרו המפורסם של הרב סולובייצי’ק, ‘קול דודי דופק’, והפך להיות נכס צאן ברזל בהגות היהודית של המאה עשרים. אך מעבר לכך, לטעמי, הנאום ההוא, הוא לא פחות מאשר המניפסט התיאולוגי והפוליטי המנומק, ואולי אף החשוב ביותר, אודות פשרה ומקומה של המדינה, ואיזה מקום וחלק היא לוקחת בתהליך גאולת ישראל והתקוממותו מחדש בארצו.

חשוב לדעתי כבר בנקודה זו לציין, כי לא היה מי כהרב סולובייצי’ק, לגדול ולהתחנך עמוק על ברכי המסורת החרדית היותר אדוקה, זו שהתנגדה בכל תוקף לתנועה הציונית ולרעיונתיה. הרב סולובייצי׳ק היה נכדו של הגאונים וראשי הישיבות בדורו, רבי חיים סולובייצי’ק – רבה של העיר בריסק, שאף היה ידוע בהתנגדותו החריפה לתנועת הציונות בכל צורותיה. ובכל זאת, על אף היותו של הרב סולובייצי’ק מחובר בעבותות למסורת בית אבותיו ולהלך שיגם ומחשבתם, בעניין הזה של היחס לציונות ולמדינת ישראל, הוא עבר לא פחות משינוי מהפכני ממש. ממקום של התנגדות ושלילה גורפת, למקום של אהדה והעלאה על נס כה מופתית, כפי שעלה באותו נאום מופלא, אליו אני מתייחס בשורות אלו. וכפי שנראה להלן (בקטע הראשון שיובא כציטוט מתוך הנאום), הסיבה העיקרית לשינוי הכה חד בראייתו של הרב, נבעה בעיקר לאור מאורעות ומוראות השואה, שכילו למעלה משליש מבני האומה היהודית. הביטוי המעשי לשינוי הקיצוני שחל בדעותיו בהקשר זה, היה בהחלטתו לחדול מלשמש כחבר בולט ומשפיע, במועצת הרבנים של אגודת ישראל בארה”ב, ולעבור באופן רשמי להנהיג את תנועת המזרחי, והפך להיות המנהיג אולי המשפיע והחשוב בתולדותיה (לפחות בארה”ב), במשך עשרות שנות פעילות. כך שלפנינו דוגמא אישית והגותית מובהקת, לאופן שבו השואה חוללה מטמורפוזה רעיונית כה דרמטית, בחייו ובהשקפתו של אחד מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונים. 

ובחזרה לנאום המדובר. כבר בפתח נאומו, מצא לנכון הרב סולובייצי’ק לקבוע נחרצות, כי: “הקמת המדינה, היא המאורע היותר חשוב שאירע בדברי ימי ישראל בתקופה החדשה“.. 

אך עיקרו של הנאום, הוא בניסיונו ההגותי של הרב סולובייצי’ק להצביע על שש דפיקות אותן אלוהים כביכול דופק באוזני העם היהודי. זאת מתוך מטרה לגרום לבני עמו להתעורר, להתפכח ולפקוח עיניים. או במילים אחרות, להכיר במציאותם הפלאית. להטות אוזן קשבת לקולה העצום של הדרמה ההיסטורית שבתוכה הם זוכים להימצא. ליטול בה חלק ואף להשפיע בה באופן פעיל. הרב סולובייצי׳ק תובע מאיתנו להבין, מהי בעצם המשמעות הלאומית – פרטיקולרית מחד, והאוניברסלית מאידך? מה יש בה בעובדת הקמתה של מדינת ישראל, שהיא כה דרמטית בתולדות עמנו?

ישנו כאן ניסיון לראייה רעיונית/תיאולוגית להתמודד עם שניים מהאירועים המטלטלים ביותר אותם חווה העם היהודי מזה כמה אלפי שנים, טרגדיית השואה הנוראה, ושנים ספורות לאחמ״כ, הקמת המדינה. הזוועה המחרידה ביותר כמו באה שלובת זרוע, עם בשורת ההתחדשות וחזרת העם היהודי לארצו. ובינו זאת, בעבור אנשים כמו הרב סולובייצי׳ק, עצם העובדה שהם היו שם כבני אותו הדור, חייבה אותם לנסות ולפענח, להבין ולהתחקות אחר המשמעות העמוקה של אירועים אלו, מה אלוהים כביכול לוחש לנו כאן? בבחי׳: ״זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר..״ 

באותו מאמר, פיתח הרב סולובייצי’ק, גם את גישתו הידועה, המזהה שתי בריתות בבסיס ההיות של האומה הישראלית, ברית גורל וברית ייעוד. הקשר בין אלוהי ישראל לעמו, בברית הייעוד, ובין כל מרכיבי העם, המתלכדים לכלל חטיבה לאומית אחת, בברית הגורל. ובהקשר זה, מדינת ישראל לטעמו, היא העוגן המרכזי והיחיד למעשה כיום, בהבטחת ברית הגורל של העם היהודי.

אז לפחות לעניות דעתי, למי שחפץ להבין היטב את מעלתה של המדינה ומקומה בתולדות האומה היהודית, שומה ממש ללמוד את המאמר הכה חשוב הזה. הוא מעניק מבע חד וצלול, שופך אור יקרות על מציאותנו הישראלית והיהודית בשבעים ושלוש השנים האחרונות (חשוב להוסיף, כי הגם שהנאום נישא לפני לא פחות מ54 שנים, כמעט כל מילה בו עודנה רלוונטית ותקפה באותה מידה, וניתן לקרוא אותו כמו הוא נאמר אתמול. ובוודאי אף ביתר שאת שבעתיים, לאור המסע הבלתי נתפס שעשתה המדינה משנות החמישים ועד ימינו, בכל התחומים והמישורים הרלוונטיים).

להלן כמה קטעים נבחרים, מתוך הנאום ההוא. את היתר, לבטח כבר תקראו בעצמכם:

לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום, והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל”..

—————-

כדי לבנות את מדינת ישראל צועדים אנו עם כל המפלגות, מפני שמאמינים אנו, כי מדינת ישראל היא הדרך המובילה אל הר המוריה, ומפני שברור לנו, כי לבדנו לא תצליח נסיעתנו בדרך זו… כשהדבר נוגע להר המוריה, להלכות אישות, חינוך, לשמירת שבת, למאכלות אסורות, לרבנות ולהוראה, ל’מיהו יהודי’ – מצהירים אנו בגאון לשני הנערים, יהיו מי שיהיו בקואליציה אתנו: ‘שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה’… אנו משתפים פעולה אתכם בכל המפעלים, אולם אין פשרות בנוגע ל’מקום אשר אמר לו האלוהים”

—————-

אמנם, אינני יכול להביא ראיות לצדקת ההנחה [בדבר חשיבותה של המדינה], אולם אעפ”י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. אם אתם מסתפקים ביסוד בראשית זה, פוק חזי מה יאמרו שונאי ציון; היחס שלהם למדינת ישראל הוא מאוד אופייני. מקובל אצלנו עפ”י ההלכה, כי כאשר השונא מתקיף עיקרון מסוים ביהדות, הרי זה סימן כי הוא יסוד מוסד ובעל חשיבות גדולה… היה להם, לשונאינו, תמיד מעינו החדה ומחזונו השטני של בלעם ומכשרון הערכתו הגאונית לגבי מוסדותינו. הם תמיד התקיפו את היסודות המרכזיים והחשובים שבהם תלוי המשכנו וקיומנו. כבר בימי קדם שפכו את זעמם על בית המקדש, על שבת ומילה, ובייחוד – תלמוד תורה (שבעל פה). השנאה לתורה הועברה לימי הביניים, בעת ששרפו את התלמוד והעלילו כל מיני עלילות על ‘התלמודיזם’ היהודי… כשאנו רואים כיצד כל שונאי האומה ריכזו את חמתם ואת זעמם (המכוון, לאמיתו של דבר, נגד אומתנו) על מדינת ישראל, שנעשתה מטרה לחיציהם ועלילותיהם… הרי שאין לך סימן טוב מזה, כי המדינה היא בעלת כוחות סמליים גדולים, ושהינה, למרות שכבת אבק החולין המכסה אותה, בעלת קדושה פנימית הנובעת מקדושת הנצח של כנסת ישראל“.. 

יהי רצון, כי לעולם לא נחדל לשמוע את דפיקות הדוד הקורא אותנו לשמוע, להתעורר, להכיר נכוחה בפלאיותה של מציאותנו הנסית

המשך חג פסח כשר ושמח, רצוף בחירות והתחדשות אמתית!

ולהלן לינק לקריאת המאמר בגרסתו המלאה. ממליץ לכם מאוד:

https://www.sefaria.org.il/Kol_Dodi_Dofek

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *