חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה שהעם היושב בציון מתמודד עם אחת התקופות הקשות בתולדותיו, במלחמה שהיא לא פחות מקיומית כנגד אויב מר ואכזר שקם עליו לכלותו, ישנו גם עניין נוסף המאפיין ייחודית את התקופה הזאת, וזאת היא ההתמודדות הנוראית המתמשכת בעניינם של מאות החטופים שעודם נמצאים בתופת של עזה.
אותו אירוע של לפני חצי שנה – בשביעי לאוקטובר, היה קו פרשת מים בתולדות ימיה של מדינת ישראל והעם היהודי בכלל, לא רק בגלל היקפי האירוע ואופיו המחריד – הבלתי נתפס, אלא גם בשל העובדה שהוא נגע בבסיס תפיסת החירות כפי שהיא אמורה להיות מוגשמת במדינת היהודים. אותה מדינה שחרטה על דגלה את השאיפה של ‘להיות עם חופשי בארצנו’ – נחשפה לראשונה בתולדותיה עם מציאות כאוטית שבה אנשים נשים וטף נחטפו היישר ממיטותיהם בבוקרו של יום חג. כך לאורך חודשים ארוכים, לצד המלחמה הקשה הניטשת, עולים וניצבים לעומתנו פניהם של כמאה שלושים ושלושה חטופים שעודם נתונים בצרה ובשביה במקומות הכי אפלים בעזה. אין דרך לחמוק מהמבט האנושי התובעני הזה, מאותה מחשבה מצמיתה על מה שעובר עליהם ממש ברגעים אלו, בעוד אנו כאן כבר חוזרים לחיי השגרה היומיומיים.
ובעת שחג החירות עומד לפרוס עלינו את כנפיו, בשנה הזאת הוא מקבל משמעות נוקבת שבעתיים. הוא תובע מאתנו להבין ולהגדיר מחדש את היותנו כאן. כי להבדיל מכול המלחמות שקדמו לנו, המלחמה הנוכחית היא איננה רק על הקיום, אלא בו זמנית גם על החירות. במובן זה, המלחמה היא לא רק על המה, אלא גם, ושמא בעיקר, על למה והאיך.
ישנו עניין מופלא עד מאוד בסיפור המכונן של יציאת מצרים. כולנו יודעים שמדובר בהתרחשות שאיננה עוד אירוע – דרמטי ומשמעותי ככל שיהיה בתולדות עמנו, אלא במשהו שהוא לא פחות מאשר נקודת ההתהוות המכוננת של האומה היהודית. סיפור שאוצר בחובו את חבלי הלידה הראשוניים של האומה, ואופן היווצרותה ביציאתה משעבוד לחירות ומאפילה לאור גדול.
ואכן, הרבה אירועים קשים ומטלטלים עבר העם היהודי מאז אותה התרחשות של יציאת מצרים, צרות רבות ורעות התרגשו על ראש האומה, חורבנות המקדשים, יציאה חוזרת ונשנית לגלות, רדיפות ואיומים קיומיים ורוחניים, סכנות שארבו וצצו כמעט בכל נקודת זמן בהיסטוריה היהודית לאורך כשלושת אלפים שנה, אך אף לא אחת מהן, נגעה באופן כה מובהק בעניינה של החירות. כי עם כל המשמעות הטרגית של קשיי השעבוד הנוראיים אותם חווה העם היהודי בתקופת גלות מצרים, הסיפור מתייחס בראש ובראשונה על עניין העבדות מחד, והגלות מאידך. וזה בוודאי דבר שאומר דרשני, מה יש באלמנט המסוים הזה של החירות שדווקא הוא מהווה את חומר הגלם הראשוני של האתוס היהודי?
נראה לומר שהחירות יותר ממה שהיא נושאת בחובה את הזכות לחופש, יש בה בעומקה, את הזכות לחיים. או אם נרצה, החיים כזכות מוכמנים בעובדת היות האדם יצור חירותי. במובן זה, החירות עושה את החיים לבלתי טריוויאליים, היא מפקיעה אותם מלהיות מצב קיומי נתון, לכזה הנעוץ בבסיס הזכותי של מי שאוצר אותם. החיים אינם עוד התרחשות פטליסטית ואפילו טרגית, שנגזר על האדם לחיות ולהעביר בהם את ימיו, אלא כאלו שיש לו זכות עליהם, שהוא מזוהה בהם ומחייב אותם. החירות היא גם המרחב שלתוכו האדם יוצק את המשמעות, מעניק פשר להווייתו.
אך בינו זאת, החיים כזכות הם בהגדרתם פנומן מוסרי. הם מניחים את הקיום האנושי – החירותי כייחודי, אידיוסינקרסטי, כזה שאין לו אח ורע בשום מופע קיומי אחר לעולם לא יכולים להתחייב מתוך עצמם מיניה – וביה. העובדה שנמנע מאתנו להשתעבד בזולתנו, נגזרת מהעובדה שקיומו של זולתנו הוא אוטונומי באופן מוחלט, כך שאין כל אפשרות להזדקק לעומתו אם לא מתוך בחירתו הרצונית – חופשית. ניתן לומר כי זכותו של זולתנו על הווייתו, משחרת בעדנו כחובה אולטימטיבית. אנחנו מצווים להכיר בפנומן החירותי בהופעתו האינדיווידואלית.
אך ישנה כאן קומה מהותנית – פנימית נוספת בסודה של החירות: הזכות לחיים היא גם המרחב הפרטיקולרי שבתוכו אנו פועלים, מממשים את עצמנו. נעשים למי ומה שאנחנו. החירות היא הזכות להיות בהוויה אינסופית, מתמשכת, מתפתחת עד לאין קץ. שלילת החירות א״כ, משמעה בהכרח חניקת הפרט, נטילת האפשרות מהאדם המשועבד לחיות את החיים שהם החיים שלו. במובן זה, העבדות למעשה לוכדת את החיים ועושה אותם לחיים חלולים ונטולי זכות. האדם המשועבד חי כשהוא משולל הוויית אמת. כך שאם רציחה נוטלת מהאדם את חייו באופן חד פעמי, השעבוד שולל מהאדם את חייו באופן מתמשך ורציף. היא כביכול מחיה ורוצחת אותו בו זמנית. מקיימת אותו כחי, אבל שוללת את חייו כחיים בזכות.
לחירות במובן הזה, ישנן שתי השלכות ממשיות באופן הופעת האדם במרחב: חופש וכבוד. החופש הוא האפשרות של האדם לעשות ולבחור כרצונו, לחיות את חייו כראות עיניו, מבלי שיש מאן דהו שיכול להגבילו באופן כלשהו. כאשר הכבוד מתייחס אל האלמנט המהותני, באופן שבו אנו לא רק מכירים בפנומן החירותי שניצב לפנינו, אלא אף מצווים להוקיר אותו. בהלכות צדקה אנו מוצאים סדרת הלכות העוסקות בחובתנו כלפי הזולת, לא רק באפשרות לקיימו, אלא באפשרות להעניק לו את חייו כחיים בזכות, חיים בכבוד. כך לדוג׳ אנו מוצאים את דברי התלמוד הבאים:
“ת”ר, די מחסורו, אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלושה מילין” (כתובות סז’ ע”ב).
ה”די מחסורו” – מכוון אל הקיום עצמו, זאת לעומת ה”אשר יחסר לו” מכוון כלפי הקיום כזכות. ובמובן זה הקיום בכבוד. לקיום במתכונת החירותית הזאת, ישנם מאפיינים ייחודיים, הנגזרים בראש ובראשונה מאופיו האינדיווידואלי של הנזקק העומד לפנינו.
נמצינו למדים, כי שיותר ממה שמצב השעבוד של העם היהודי במצרים שלל את חייהם, הוא שלל את חייהם כזכות. עשה אותם לחיים נטולי חופש וכבוד. חיים שכאלה הם בהכרח חיים שהמוות אינהרנטי בתוכם בנוכחות מתמשכת. זהו מוות המתייחס אל היסוד הראשוני של החיים האנושיים. במובן זה, כאשר אנו קוראים בהגדה על כך כי “שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל” הרי שזאת אכן גזירה שבהתייחס אל הכליה הקיומית – המידית, לבן עלה בזממת גזירתו על גזירת הכליה של פרעה, אך לעומת זאת, פרעה להבדיל מלבן, גזר על הקיום כזכות – באופן של שלילת החירות, דבר שלא היה רלוונטי בזממת הכליה של לבן הארמי.
כך שביציאת מצרים, יותר ממה שהעם היהודי זכה בקיומו, הוא זכה בזכותו עליו. במובן זה יציאה מצרים היא התרחשות הנוגעת בבסיס הווייתם, באופן שבו היא מתמירה אותם מחיים טריוויאליים לחיים בזכות. העם היהודי נולד אל חירותו, מתהווה מתוך הגשמת זכותו להוויה פרטיקולרית משל עצמו. זאת בשורה שאי אפשר להפריז בחשיבותה ומשמעותה הלאומית והאנושית כאחד. אתוס החירות התכונן כאבן הראשה של האומה היהודית. העם היהודי אינו נמצא בהוויה אקראית, סתמית, אלא ככזו המתקיימת בחלל של חירות אינסופי, כזה המקדש את האדם ואפשרותו להגשמה והשתלמות לאין קץ.
אבל בינו זאת, העם היהודי כאומה נולד בפועל רק במעמד הר סיני, או אז הוא מקבל את זהותו הייחודית בזכות עמידתו לפני הר סיני וקבלת עשרת הדיברות, במובן זה הקיום היהודי בפועל אכן קורם עור וגידים בנקודת הזמן ההיא. אך יציאת מצרים – כמכוננת החירות מופיעה כאירוע מטרים לאותה היוולדות בפועל. או במילים אחרות, הזכות לקיום קודם לקיום עצמו.
אך כאן מן הראוי לחדד נקודת עומק נוספת. העובדה שהחירות איננה מתחוללת בחלל ריק, קרי העם היהודי לא יוצא סתם אל חירותו, אל מרחב אוטונומי שבו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אדרבה, זאת יציאה שכולה קודש אל החובה. העם היהודי יוצא אל חובתו האולטימטיבית. כאן אנו מזהים את תמצית הפרדוקס של החירות כפי שהיא מופיעה בהתרחשות של יציאת מצרים, וכפי שאנו מתוודעים זאת להדיא מהכתובים המבשרים על התרחשות הגאולה ההולכת וקרבה:
“וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” (שמות ג’ יב’).
האות האמור כאן, מאותת בעדנו על תהליך השתלמותה של החירות. אלוהים כמו מורה למשה רבינו על המרחב שלתוכו נולדת החירות, זהו מרחב שכולו על טהרת מחויבות ונאמנות. בראייה זו החירות תובעת מהאדם להקדיש את עצמו אל הטרנסצנדנטי שמעבר לו. לתעל את החירות אל הגשמה שכולו חובה והתמסרות. באופן פרדוקסלי נעשית החובה כנקודת ההגשמה האולטימטיבית של החירות, היא יוצקת בו ממד של פשר ואמת, מחלצת אותו מחופשיות סתמית ואפילו כאוטית, ועושה אותו לנוכח וקונסטרוקטיבי בתנועת התיקון המוסרית של העולם. כך החירות כזכות לקיום, נוגעת בבסיסה בזכות הקיום האוניברסאלית – הוי אומר, העולם במתכונתו התכליתית והמוסרית הראויה.
אין פלא א”כ מדוע כבר עם פתיחת עשרת הדיברות – המשמשות כארכיטיפ של המחויבות והנאמנות היהודית, אנו מוצאים את מתיחת הקו בין אותה התגלות שכולה בסימן של קבלת וציות, לאירוע המטרים של הופעת החירות בגאולת מצרים:
“אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (שמות כ’ ב’).
אלוהים המתגלה כנקודת העיגון של המחויבות, רותם את התגלותו להופעתה של החירות ומאותת לאומה היהודית על טיבה של אותה חירות, ועד כמה היא אמורה להצטרף ולהיחקק בהתגלות ההוות בסיני.
ומכאן למדנו על שלושת מאפייניה העיקריים של החירות כפי שמופיעים בהקשר זה: החופש, הכבוד, והנאמנות. כאשר שלושה מרכיבים אלו מהווים בהכרח היסוד הבלתי טריוויאלי של הקיום. הם אלו המתמירים את הקיום ממתכונת סתמית וסטטית, ועושים אותו לדינמי ומשמעותי, כזה הנושק אל התיקון והתכלית המכוונת.
זאת הסיבה שאנו בליל הסדר מצווים על השאלה והתשובה, על הפתיחה בגנות והסיום בשבח. בלילה הזה כשחגיגת החירות על ראש שמחתנו, אנו מעצימים שבעתיים את הבלתי טריוויאלי, נותנים לו מקום ופשר. הילד, מי שנמצא בנקודת הראשית של הווייתו, לומד – עקב בצד אגודל, לאורכו של הלילה הזה, כמה החירות – כקיום בזכות, היא בלתי טריוויאלית בעליל, כמה יש להתאמץ בעדה, ועד כמה היא כה ייחודית – בדייקא אל האומה היהודית באופן שבו היא מטרימה את הווייתנו הלאומית. כך הוא תוהה עם פתיחתו של הלילה: “מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילות“? ישנה כאן הבנה אקסיומטית – ראשיתית שאנו כמו שותלים שם כבר בתחילתו של הערב, כי משהו באופייה הקיומי של הארוחה – במה שאנו מתעתדים לאכול ו/או לא לאכול, כמייצג את עומק השוני, את אותה בלתי טריוויאליות של החירות.
וכך בעקבות התהיות הללו, המצביעות על ההחרגה המובנית של הלילה, אנו יוצאים למסע של בירור ואימות בעניינה של החירות. אנו פותחים בגנות – מגוללים את המצב הקיומי הראשוני שבו היינו: “עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם, וַיּוצִיאֵנוּ ה’ אֱלהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה” אלא שלאלתר אנו עוברים לגולל את התרחשות החירות, כשמימית, ככזו שנוגעת בבסיס ההתגלות האלוהית עלי אדמות: “וְאִלּוּ לא הוצִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם“, או במילים אחרות, החירות היא כה בלתי טריוויאלית, עד אשר ניתן לקבוע כי אילולא התרחשה אותה גאולה שמימית, הרי שעד עצם היום הזה עוד היינו נשארים במצב הניאנדרטלי – הבלתי מפותח ההוא של העבדות. ואף כאן לא נחה דעתנו, עד אשר אנו חוזרים ומחדדים כי למעשה כל התפתחותנו הרוחנית, האינטלקטואלית והתרבותית גם יחד, אינה אלא בתוך חללה של אותה חירות הבלתי טריוויאלית: “וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח“.
בהקשר זה מעניין לציין את שאלתו של הבן החכם בהגדה: “מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן“. בשאלה בניסוח הזה מזהה בעל ההגדה של ייחודיותו של הבן החכם, בכך שהוא יודע לזהות את אלמנט הנאמנות הנעוץ בנקודת הקצה של החירות. באופן שבו החירות אינה מתרחשת בחלל ריק, אלא שואפת אל החובה והנאמנות. מעוגנת בהגשמת העדות החוקים והמשפטים. כך כמענה הולם לשואל כעניין, גם התשובה כהלכה הניתנת לבן החכם מתייחסת בדייקא אל אלמנט הנאמנות, זה ההולך ונמתח אף לאחר תום הסעודה. כך כמו אותתנו בעד הבן שכה הטיב לשאול, אודות טיבה המתמשך (ואפילו הסיזיפי. זה שכבר אין בו את הילת החגיגיות והחירות המוחצנת של הלילה) של החירות והנאמנות הנגזרת הימנה. במובן זה החירות מופיעה כהתמסרות בלתי טריוויאלית ובלתי מותנית המשחרת תמידות לפתחו של בן החורין.
גולת הכותרת של הלילה הארוך והחגיגי הזה, מתומצתת בקריאה המהדהדת בשיאו:
“בְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ“.
והשנה, בפסח הזה שנת תשפ”ד – הקריאה הזאת מהדהדת ביתר שאת שבעתיים. העם היושב בציון מתכנס לציין את חג החירות בעודו נמצא בעיצומה של מלחמה קיומית ארוכה ועקובה מדם. לפני כחצי שנה, בעיצומו של החג האחרון אותו ציינו – חג שמחת תורה, חווה העם היהודי את אחד האירועים הקשים בתולדותיו. השביעי לאוקטובר ייזכר לדיראון עולם בתולדות האומה. ביום הארור ההוא, פרצו אלפי מרצחים שפלים, בני בלייעל, ופרעו פרעות בישראל, טבחו באלפים – אנשים נשים וטף, אנסו והתעללו, שרפו ושחטו. אך המפלצות בדמות אדם לא הסתפקו בכול זאת, נוסף לכול אותן זוועות הם גם חטפו מאות בני אדם, ילדים וצעירים, נשים וזקנים, נחטפו היישר מבתיהם אל המקומות הנוראיים בתבל, עמוק אל תוך מנהרות אפלות בגיהינום של עזה.
זהו אירוע בקנה מידה היסטורי, לא אך בגלל הממדים והיקף ועומק הזוועות, אלא בראש ובראשונה בגלל שהוא נגע בבסיס הכי ראשוני של הווייתנו כאן בארץ ישראל. אם נרצה, מעבר לאלמנט שלילת הקיום הקטסטרופלית והמחרידה שהוא נשא בחובו, הוא התייחס לא פחות, אל שלילת החיים כזכות. או ליתר דיוק, חיציהם כוונו אל החירות. כי לצד הטבח ההמוני שאירע שם בעמק הבכא של בארי, כפר עזה וניר עוז, שדרות ואופקים, המסיבה ברעים והמוצבים לאורך הגבול, שקדו שם אותם מלאכי אופל לשלול מקרבנותיהם שניים מאותם שלושה אלמנטים של חירות: הכבוד והחופש. כי הלא כמה רמיסה עד עפר של הכבוד והצלם האנושי היה שם לאורכו של היום הארור ההוא. במשך שעות הם חיללו שם את כבודם וכבודן של אנשים ונשים, דברים שלא שיערום אבותינו.
אך לא פחות מכך, היה שם אלמנט כמעט חסר תקדים של שלילת החופש. שבייתם של מאות בידי אותם בני עוולה, עשתה את האירוע הזה למכוון ישירות כנגד החירות – הקיום כזכות, בהווייתנו כאן. אך לא פחות מכך, היא עשתה את האירוע המחריד הזה למתמשך, כזה שאימתו הולכת ונמתחת עד עצם היום הזה. כי בעוד שורות אלו נכתבות, כשאנו עומדים להתכנס בקרוב להסב בחגיגיות אצל שולחן הסדר, יהיו שם במקומות האופל ההם עוד מאה שלושים ושלושה מאחינו ואחיותנו, אשר עודם נמצאים בתנאי קיום מחרידים כשאין באפשרותם לממש ולו באופן בסיסי את זכותם לחיים, את החירות במובנה היותר אלמנטרי.
כך לראשונה מזה עשרות רבות של שנים, בבואנו לציין בשנה זאת את חג החירות, ניצבת ועולה לעומתנו השאלה הגדולה – האם בני חורין אנו? האם אכן החירות היא מנת נחלתנו כאן בארץ חמדת אבות? מה משמעותה ופשרה בימים שכאלה שבהם עשרות רבות מאחינו ואחיותינו – בשר מבשרינו הלאומי והחברתי, נמצאים במצב שבו החירות רחוקה מהם כרחוק הגיהינום מגן העדן?
אלא שכאן נכנס אלמנט הנאמנות, זה שלדעתי הופיע כקרן פלאית של אור בתוך אפילה גדולה:
כי אם יש משהו שעורר בנו אותו היום המר והנמהר, הוא את תחושת הנאמנות. את אותה תנועה עמוקה בנפשו של בן החורין, לצאת ולהתמסר, להילחם בעוז על הווייתו. זאת לקיחת אחריות במובנה היותר מופתי. כך ממש במקביל וכתגובה מידית לזוועות העולם שהתרחשו ביישובים ובמוצבים, בערים ובשדות, אלפים ורבבות מבני עמנו יצאו להילחם את מלחמת קיומנו. זאת הייתה התגייסות שכמעט ולא נראתה כמותה בתולדות המדינה. וכמה תשובת משקל בוהקת הייתה כאן. החירות הלאומית במופע מרהיב של נאמנות והקרבה. כי אם זממת האויב לזרוע פחד ובהלה, תחושות של מורך לב ודיכאון, הרי שבפועל הייתה הפכית לחלוטין, העם היושב בציון התלכד בלכידות נדירה, ויצא להשיב מלחמה שערה, להחזיר את השלווה והביטחון לגבולותינו.
אבל מעל הכול, הופיעה החירות במופעה היותר האנושי היותר מזוקק: הסולידריות! היכולת שלנו כבני אנוש לגעת בכאב של זולתנו, להכיר בו, להנכיח אותו בהווייתנו גם אם אנו לא בהכרח מכירים את אותו זולת. לא יכולה להיות תשובת משקל לניכור והאכזריות לאין קץ אליה נחשפנו, מאשר אותה סולידריות. למעשה אנו חשים כולנו, למן אותו יום שחור בתולדותינו, כנתונים בצרה ובשבייה. כך הנאמנות מקבלת ממד אנושי ממשי, אנחנו מתמסרים לא רק אל אידיאת החירות הגדולה, אל עתיד האומה במובנה הקולקטיבי, אלא אל הפנים הממשיות, אלו המביטות בנו מכול פינה וקרן רחוב. אנו חוזרים ומחייבים עצמנו דבר יום ביומו להחזרתם, לשיבתם בריאים ושלמים אל ביתם ומשפחתם. זאת נאמנות שפונה אל היחיד, אל החיים כזכות במובנם הראשוני ביותר.
זאת גם הסיבה מדוע כבר בתחילת חגיגת הסדר, אנו מוצאים לנכון להכריז – כסוג של הקדמה אל הערב כולו:
“הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח“.
לחם העוני שאנו ממצבים על שולחננו לאורכו של הסדר כולו, נועד להנכיח בעדנו את הבלתי טריוויאלי. את ההיות הקדם – חירותי, זה הגולמי, הראשיתי והפרימיטיבי. אך באותה נשימה עצמה אנו גם מעצימים בעצמנו את תחושת הסולידריות. את אותו יסוד ראשוני של חירות. כי בהנכחת היחיד, הבודד, אנו מכירים בו, בנצרכותו, רואים לנגד עינינו את חייו כזכות. וממבט אל העבר ואל היחיד הנזקק – אנו ממשיכים באותה נשימה ונותנים את מבטנו קדימה – אל ההווה והעתיד הלאומי:
“הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חורִין“.
מילים אלו משקפות במובהק את אופן תפיסתנו את הווייתנו כאן. אותה ‘ארץ ישראל’ במובנה השלם והמתוקן, היא לעולם נמצא שם – בעתיד האוטופי. ה׳הכא׳ שלנו הוא לעולם חסר, בלתי טריוויאלי, כזה שתובע מאתנו מאמץ של נאמנות וסולידריות. המחויבות להיחלצות חושים, תודעתית, נפשית ופיזית, אינהרנטית להווייתנו. כך אנו תופסים את ההווה שלנו כ”הָשַׁתָּא עַבְדֵי” – כשהחירות היא נקודת היעד התכליתית, אנו מתכווננים כלפיה, שואפים אליה, מאשררים את נאמנותנו לעומתה. אך זאת אינה אך שאיפה אוטופית אלא גרידא, אלא תחושה קיומית כי אכן, התכווננות התמסרותית זו תיקח אותנו למצב שבו: “לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חורִין“!
ואכן, אם ישנה תשואה אמתית ומשמעותית שאנו יכולים להפיק מתקופה מחרידה זו שאנו מצויים בה, זאת ההבנה שמציאותינו כאן היא בלתי טריוויאלית בהחלט, או במילים אחרות, שהחירות היא בלתי טריוויאלית. כך שבשביל שאכן נצליח להצדיק את קיומנו – במובן הפיזי והרוחני גם יחד, עלינו להיחלץ חושים על חירותנו. למצוא בתוכנו את משאבי הרוח והחומר בכדי לחזור ולהצדיק את חירותנו הלאומית והאישית גם יחד. ומי ייתן ואכן פניהם של השבויים לא ימושו מנגד עינינו ולו לרגע אחד, ונזכה שמלחמתנו על חירותם-חירותנו תישא פרי בקרוב, לזכות בתשועת עולם, לצאת מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה, מאבל ליום טוב – בעגלא ובזמן קריב.
ואסיים בתפילה לשלומם של כל הנתונים בצרה ובשביה:
“יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל, יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק, בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה, וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן“!
חג פסח – כשר ושמח!
