״שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים״ – על הזיקה שבין חירות, שירה, וקריעת ים סוף – מאמר לחג שביעי של פסח1 min read

להיות בן חורין, זה גם לדעת להעיז, לעשות מעשים שאין חתרניים, שונים, ואף מסוכנים מהם.

המבחן הראשון של העם היהודי, לאחר שהוא מזדכה על חירות העולם שלו, הוא ביכולתו לקפוץ למים. להאמין שאכן כך ראוי להיות, ושזה הדבר הנכון באותה נקודת זמן. מסוגלתו של האדם להתעלות מעל מצב קיומי נתון, לפרוץ מחסומים ולהתגבר על פחדים, קשורה בטבורה לאותה חירות שהוא ניחן בה. הוא חופשי, באפשרותו לעשות מעשים שיש בהם יסוד מובנה של אבסורד, בעלי היעדר מוחלט של היתכנות. ובכל זאת, הוא עושה זאת, כי הוא הולך אחרי צו ליבו. אם תרצו, הוא מאמין, ובאמונה בהגדרתה מוכמן אלמנט של אבסורד, של ניצחון על על ממד האפשרי והמצוי הנתון.

כך שכשאלוהים קורא אל משה: ‘מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ’. הוא מכוון בדיוק אל העניין הזה. בן החורין המאמין, אינו צועק ומשווע לישועה, אלא לוקח ועושה את הישועה במו ידיו. אם נרצה, הוא פועל את האבסורד ולא רק משווע אליו, כהשפעה שמימית – ניסית שתופיע כך ממעל. וכפי שבאה הוראתו של אלוהים שם לאלתר: ‘וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה’. היינו, זה לא זמן לתפילות וזעקות שבר, זה זמן לקחת אחריות, ולעשות מעשה בידיים. מעשה שכולו הנהגה, אך בו זמנית מעשה שכולו אבסורד. מטה אחד שקורע את הים לגזרים. מה יותר בלתי אפשרי מהתרחשות שכזו?

‘מָה תִּצְעַק אֵלַי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ’: ר’ אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, עֵת לְקַצֵּר וְעֵת לְהַאֲרִיךְ, בָּנַי שְׁרוּיִים בַּצַּעַר וְהַיָּם סוֹגֵר, וְהָאוֹיֵב רוֹדֵף וְאַתָּה עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּעוּ’.. (מדרש – שמות רבה)

דברי המדרש הללו פותרים בעדנו קושי מובנה בהבנת הוראת האלוהים למשה, רגע קודם ים סוף ׳מה תצעק אליי וכו׳. והשאלה כמו עולה מאליה, בהיכן מוצאים אנו שמשה רבינו צועק אל ה’? ואדרבה, הוא דווקא זה שאך קודם לכן, מרגיע את העם היהודי באמרו אליהם ׳אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה׳ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.. כך שמה פשר קריאה זו של אלוהים לעומתו?

אלא כי כאן בא רבי אליעזר במדרש ומלמדנו, כי הוראה זו יותר משהיא פרקטית, היא קונספטואלית. היינו, האלוהים מלמד בעצם את משה בעיצומה של הסיטואציה המצמיתה הזו, כי ישנם מצבים שאין בהם מקום ופשר לנשיאת עיניים אל מעל בתפילה, אלא מה שנתבע בהם זאת לקיחת אחריות ונקיטת מעשים בפועל. מצבים אלו אלו הם דווקא היותר קשים מבחינה קיומית, שבהם על האדם לחלץ מעצמו תעצומות נפש ורוח, אם בנטילת יוזמה של החלטה והנהגה על חייו הפרטיים שלו, ואם על חיי קהילתו ואף האומה כולה.

וכך ל׳ המדרש בתלמוד:

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם, הָיוּ שְׁבָטִים מְנַצְּחִים זֶה עִם זֶה. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים וְצוֹוְחִים – קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם וְזֶה אוֹמֵר אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ בְּאֵלּוּ קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה’.. (סוטה לו׳ ע״ב)

המכנה המשותף של שתי דעות החכמים שלפנינו, הוא באופן שבו הם רואים את הופעתו של נחשון בן עמינדב בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו בו נתון העם היהודי, כאשר המצרים סוגרים עליו מאחור וים סוף נמצא לעומתו. הוויכוחים הולכים ומתעצמים ביניהם, ואך קפיצתו של נחשון בן עמינדב פנימה אל תוך המים, כביכול מכרעת את הסיטואציה ומאפשרת לנס הפלאי של קריעת ים סוף להתמשש בפועל. וביתר שאת, רבי יהודה רואה את הסיטואציה ביתר חריפות. בראייתו, הפחד משתק את העם היהודי מליישם את ההוראה הניתנת לו, להמשיך ולנוע היישר אל תוך הים פנימה. וכך תוך כדי ויכוחים וניסיונות לחמוק מלהיות אלו שעושים את המעשה בראשונה ונכנסים אל תוך הים, קופץ נחשון פנימה ובעצם עושה את התיאוריה הנסית למציאות עובדתית.

זאת הוראה עמוקה מאין כמותה. נחשון בן עמינדב, לא נכנס פנימה, אלא קופץ. זהו זינוקה ההרואי של האמונה. תמצית קפיצתה האבסורדית. ובינו זאת, בעוד השבטים מתווכחים ביניהם מי יורד או לא יורד קודם אל הים, נחשון קופץ. בפעולת הירידה ישנה מגמה שהיא הפכית אל הקפיצה. היא לעולם מכוונת כלפי מטה, אל הריאליה הקרקעית. הקפיצה לעומתה, בהגדרתה תנועתה היא מעלה. יש בה ממד מובהק של התעלות, התגברות מעל מגמת הכבידה הקרקעית וממשותה הקונקרטית. אם נרצה, ניתן לראות באותו נחשון את בן החורין האולטימטיבי. אדם שבתנועת הקפיצה הפסיכו-פיזית-אינדיווידואלית שלו, יישם באחת את התרחשות הגאולה היותר שלמה ודרמטית לה חווה העם היהודי מעודו.

ומכאן תוצאת השראת השירה הכה נפלאה לה זוכה העם היהודי, מיד לאחר האירוע הכה בלתי אפשרי הזה. זה שנושא בחובו סתירה לכל חוקי הטבע וסדריו הדטרמיניסטיים. יכולתו של האדם לשורר, קשורה ביכולתו להתנתק מהמבנה הבינארי, המסודר והקוהרנטי של ההוויה. הוא לעתים אפילו רואה את המשולש כמרובע, ואת המשושה כמחומש, וכן על זה הדרך. אז לא, הוא לא הוזה, הוא פשוט חווה את הדברים ממקום עמוק ופנימי בהרבה. מקום שחוקי המתמטיקה, הגיאומטריה, ואפילו הלוגיקה, לא פועלים וחלים בצורה שרירותית. הוא אפילו מסוגל להעניק השקפה אנומלית להוויה, כזו שיש בה משהו מתעתע, מבולבל, סותר ומנוגד. ומשם הוא מצמיח את שירתו. במקום האבסורדי של השירה, הכול פתאום מקבל היתכנות וכמו מסתדר להפליא. זהו מקום שכמו מותח את הוויה, אל ספירה שמעבר, שמחוץ לקווים הנורמטיביים והרווחים של המציאות שבה אנו חיים.

וזהו סוד מה שדרשו חכמים בתלמוד, על הכתוב הראשון בשירת הים:

‘מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר, אז ישיר – אז לתחיית המתים’ (סנהדרין צ׳ ע״ב).

המילה ׳אז׳ מייצגת את העתיד. היא כולה צופה אל המֵעֵבֶר לכאן ועכשיו, המצוי והמיידי. התנועה הטבעית בהכרח מכוונת אל הגורל הטרגי, אל המוות. תנועה זו מיוצגת באות זי״ן. המציאות הטבעית מתאפיינת כולה בסוד שבע: שבעת ימים, צבעים, צלילים, חכמות וכו׳. האל”ף לעומת זאת, נוצר בחובו את היסוד האלוהי, הראשוני, הקמאי והנסתר. ככזה יש בו אלמנט אבסורדי, עתידני ואוטופי. כך כמו מרחפת האל״ף ממעל הזי״ן ומטרימה אותו. האל״ף מבשרת דווקא את נקודת הקצה באופן שכולו בסוד חיים: תחיית המתים. אותו מקום אחדותי-אינסופי המכריע את הסופיות והטרגדיה. אפשרותה של תחיית המתים משמעה שהכול עשוי להתהפך, לאפשר את מה שבעבור הריאליה בגרסתה הטבעית, אין מופרך ואבסורדי הימנו. זאת סודה של השירה האנומאלית, המאפשרת את האבסורד. שם במציאות השירתית, הדברים מתמזגים לכלל הרמוניה אחדותית, הדוחה את הסופיות ומאמצת את האוטופיה.

ולא בכדי משמשת קריעת ים כאב טיפוס קדמוני, לסיטואציות שונות שבהם אנו מסוגלים לקבל החלטות אך אם מקנן בתוכן יסוד עמוק של אמונה ואופטימיות. הדוגמא הבולטת היא, מאמר חכמים על ‘קשה זיווגם כקריעת ים’. איך בכלל יכול אדם לקבל החלטה להינשא למישהו זולתו, באופן שכורך למעשה את חייהם זה בזו, ותובע משניהם הקרבה והתחשבות לאין קץ. איך בכלל יכולים שני בני זוג שבהכרח דעותיהם ופרצופיהם שונים, לממשק את חייהם באופן שיהיה הרמוני ושלם? וככלל, איך יכול אדם לדעת אם אותו בן או בת זוג, יכולים להיות ההולמים ביותר בעבורו, לאורך ימים ושנים, ובכל כך הרבה מקרים וסיטואציות, קשיים ועלילות, שעוד לבטח בוא יבואו בחייהם המשותפים? וכאן ראו חכמים את הסוד, כמוכמן באותה התרחשות של קריעת ים סוף. אותה נקודת מוצא של התעלות אמונית אבסורדית. של הליכה כנגד כול הסיכויים. ביכולת להאמין שכזה מגיע למקום שהוא כה היולי ובסיסי בהווייתנו, הפלא הוא אבן הראשה. כך שכל שעלינו הוא לאחוז בו באומץ, לתת לו להיות המצפן הסולל בעדנו הדרך בתוך הים בחרבה.

‘שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים

לְשִׁמְךָ [הַגָּדוֹל] עַל שְׂפַת הַיָּם‘..

סודה של השירה האמתית, נבחנת ביכולתה להיות חדשה לגמרי. כזו שלא שוררו אותה מעולם. אם נרצה, כזו המגיעה מהמקום היותר ספונטני, חופשי ומקורי של החירות. כל שירה שיש בה מן החיקוי, היא בהכרח כמו מעידה על עצמה מיניה וביה, שאינה באמת שירה של גאולה, פואמה של חירות.

כך שאם בלילה הראשון של חג הפסח אנחנו מתפקדים כמו סופרים והוגי דעות, בלילה האחרון אנחנו כבר הופכים ומתעלים גבוה מעל גבוה למעלת משוררים. ובינו זאת.

ובזה ניתן גם להאיר את פשר ההתרחשות הבאה לאלתר אחר קריעת ים סוף ושירת הים, כאשר העם היהודי בא בתלונות למשה, ע״כ שאין לו עוד מים להרוות צמאונו. וכמענה בא תגובת האלוהים למשה:

‘וַיִּצְעַק אֶל יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ’..

עניין אותו ‘חוק ומשפט’ האמור כאן בכתוב, דורש הטעמה טובא. מה יש באותה סיטואציה של תלונות העם היהודי ונס המתקת המים, לשימת החוק והמשפט? וחשבתי להטעים, כי הבנתו של משה הייתה באותה סיטואציה, כי העובדה שהעם היהודי נהפך להיות כה תלותי ומפונק בהתרחשותם של ניסים, כמו תלתה את מציאותם במקום שהוא על טהרת האבסורד. ישנו אכן ממד נפלא להיות משוררים, לספוג אויר פסגות של פלא, לחוות את היסוד הא-בינארי של ההוויה. אך למציאות שכזו, ישנן גם השלכות חמורות. היא מנתקות את האדם מחיבור אמתי ומחייב אל המציאות. אם נרצה, זהו עולם אנרכיסטי, נטול חוק וממשות משפטית. תכליתו של החוק, הוא ביצירת הארגון והסדר. וכמה היעדר סדר נעוץ בהתרחשות זו של קריעת סוף, שכולה אומרת היפוך סדרי היקום ואופן תנועתו וחלוקתו (כי הלא זהו סוד ההבדלה בין הים ליבשה, במעשה בראשית).

כך שכאשר מיד לאחר ההתגלות וההשראה הפוזיטיבית הנפלאה, לה זכה העם היהודי בקריעת ים. משחר אל פתחו של משה, הצד הנגטיבי של המציאות האנומלית הזו, רק חסר להם מעט מים, והם מתלוננים ומפרים את הסדר והיסוד ההיררכי של העולם שהם חיים בו (במק״א פירשתי מאמר חכמים ע״כ כי ‘ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי’. שבאירוע זה של קריעת ים וההשראה שהיא העניקה לכל מי שזכה להשתתף ולחוות זאת, הייתה בהפרת היסוד ההיררכי. שפחה על הים, הייתה במעלת ההשגה הגבוהה ביותר, אפילו עוד יותר מבעל ההשגות האולטימטיבי. כך פניה של ההשגה הא-נומלית, כשהיא באה באבחה מטלטלת אחת, מתכחשת ומטשטשת כל יסוד של הבניה וסדר, מהלך והתפתחות רוחנית). כך שכתגובת נגד, מבין משה רבינו, כי או אז עליו דווקא להעצים שבעתיים את יסוד החוק והמשפט, הסדר והארגון החברתיים. אם נרצה, להחזיר את העם היהודי לקרקע, תרתי משמע, ע״כ המשתמע. והבן זאת מאוד.

ובימים אלו שהכול כך כמו התהפך על ראשנו. כמעט כל מה שידענו איכשהו, התערער ונסדק עמוקות, והעם היושב בציון עודנו נלחם על זכותו לחיים בארץ חמדת אבות, זאת בשעה שמאה שלושים ושלושה מאחינו ואחיותינו עודם נתונים בצרה ובשביה, במקומות הנוראיים בעולם במנהרות בגיהינום האופל של עזה, ועדיין אנו מגששים את דרכנו איך וכיצד אפשר מחד, להכריע את אויבנו ולהכרית עליו מכת מוות, ובו זמנית לחלץ את אותם אומללים משביים בריאים ושלמים. אלו הם מצבים שנראים בראייה ריאלית כבלתי אפשריים. האתגרים והמבחנים הם גדולים ותובעניים כפי שלא ידענו שכמותם מעולם, והתחושה היא שהכול הולך וסוגר מסביב ואנה אנו באים..

אז דווקא בשעות אלו כשחג שביעי של פסח פורס עלינו את כנפיו, זה הזמן להיות בני חורין, לקחת אחריות, לתקוע מבטינו מעט מעבר אל הכאן ועכשיו הבלתי אפשרי, אל אותו ה’אז ישיר’. להאמין שאנו מסוגלים לבוא בתוך הים החרבה, לצלוח גם את הקשיים התובעניים ביותר, ולהגיע בבטחה אל חוף מבטחים בצידו השני של המסע הזה. שם במקום ההוא, נוכל לשיר בקול גדול, וכלשונו של הנביא ישעיהו: ‘וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה’ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי׳).

חג שביעי של פסח – רצוף תחושת חירות והתחדשות לכולנו!