טוב, אז הגענו לרגע האמת, ועדיין לא באמת חלקתי כאן את דעתי על ההכרעה הפוליטית המשחרת לפתחנו. לא שאני חושב שמאן דהו יושב ומצפה לשמוע את דעתי המלומדת, אך כמי שנוהג להביע את דעתו בשער בת רבים, הצורך לחלוק ולשתף כמו מוטבע בבסיס תנועת הנפש. אולי יש בכך מן הרצון להטעים את דעתך באמצעות השיתוף והדיאלוג שלאחריו, ואולי אפילו לקבל איזשהו צידוק ואימות מן השיח הציבורי.
והדברים מתעצמים שבעתיים לנוכח הבחירות שמתקיימות היום, שבעיניי עשויות להיות מהיותר חשובות וגורליות שידענו זה זמן רב. נכון, כמעט בכל מערכת בחירות אומרים זאת, אך הפעם נדמה לי שההכרעה נוגעת בשאלות הקיומיות והיסודיות ביותר של חיינו כאן.
ותחילה, ברשותכם, אחזור דווקא אל מה שחשבתי בנחרצות בתקופה הראשונה שלאחר אותו יום מר ונמהר, השביעי באוקטובר.
סברתי אז, באופן חד־משמעי, כי בנימין נתניהו, לצד כל מי שנשא באחריות לאסון הנורא, חייב לסיים את תפקידו ולרדת מן הבמה הציבורית. כישלון בסדר גודל תנכ”י שכזה, שכמותו לא חווה העם היהודי מאז מוראות השואה, מחייב מסקנות אישיות וציבוריות מרחיקות לכת. בוודאי כאשר מדובר במי שעמד בראש המערכת ונשא באחריות הכוללת להחלטות שהתקבלו תחת הנהגתו.
אלא שכנראה מסובב הסיבות סובב את הדברים אחרת.
העובדה שהתפטרותו של ראש הממשלה בעיצומה של המלחמה לא עמדה על הפרק, יצרה מציאות שהלכה והתבררה בעיניי כלא פחות ממופלאה. וכאן אני מגיע לנקודה המרכזית של דבריי:
נתניהו של השמיני באוקטובר 2023 ואילך, הוא בעיניי בעל התשובה האולטימטיבי!
לאורך השנים עסקתי לא מעט בעניינה של התשובה, באופייה ובסודה הפנימי. אך קשה לי לחשוב על מופע ציבורי כה מובהק של תשובה, כפי שאני מזהה באופן שבו לדעתי, נתניהו הפנים באמת את גודל המחדל ועומק הכישלון, ובדרך שבה בחר מאז להנהיג את המדינה.
בתלמוד בסוגיית התשובה וטיבה, ישנו טקסט חד וברור לדמותה של התשובה האידיאלית:
‘היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום‘ (יומא פו’ ב’)
זהו תיאור צלול של המבחן העליון לתשובת האדם: כאשר הוא חוזר ונקלע לאותה סיטואציה עצמה, ״אותה אישה ואותו הפרק״, ובכל זאת בוחר לנהוג אחרת. אני קורא לכך המבחן הרפטטיבי. הרגע שבו מוכיח האדם, לעצמו ולאלוהיו, כי אכן הפנים את משמעות התנהגותו הקודמת, וכי השינוי שחולל בעצמו הוא שינוי של אמת. טרנספורמציה אישית ותודעתית שלמה ומלאה.
ובעיניי, זהו בדיוק המבחן שבו עמד נתניהו בשלוש השנים האחרונות.
שוב ושוב ניצב מול לחצים מדיניים וציבוריים כבירים, מול חוות דעת מקצועיות, דרישות משפחות החטופים, הפגנות והתנגדויות מבית ומחוץ. ושוב ושוב, כך לפחות אני קורא את התנהלותו, הוא בחר שלא לחזור אל דפוסי ההיסוס, הדחייה וההכלה שאפיינו את תפיסת הביטחון הקודמת. כך כביכול בא לידיו אותו “דבר עבירה – באותו האישה ובאותו הפרק” פעם אחר פעם, והוא הוכיח לכולנו שהוא במקום אחר. שהטרנספורמציה האישית שלו, באה על תיקונה הראוי.
ברגעי המבחן הוא היה שם. איתן ועיקש כסלע. לנגד עיניו עמדו אותן מטרות שהציב בראשית המערכה, מתוך הכרה עמוקה כי הפעם לא ניתן עוד להניח לזמן לעשות את שלו, לחכות שהפריץ ימות או שהכלב ימות. שהרי בפעם הקודמת, מי שבסופו שילמו את המחיר היקר מכול, היו אותם קורבנות. למעלה מאלף ומאתיים מבני עמנו שקיפחו את חייהם באותו יום נורא, והותירו אחריהם אלפי בני משפחות שבורים ורצוצים, ומדינה שלה מוכת תדהמה ואבל.
אפשר להאריך בתיאור כישוריו המדיניים, ביכולתו לנהל מלחמה ארוכה ומורכבת, ובעמידתו מול לחצים בינלאומיים יוצאי דופן. אך דומני שהנקודה העמוקה יותר היא דווקא תנועת התשובה שהתחוללה, כפי שאני מבין אותה, בתפיסת מנהיגותו.
ואם כבר מדברים על מסובב הסיבות, קשה להתעלם מן התפנית הדרמטית שחוללה חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן. בעיניי הייתה זו נקודת מפנה היסטורית, שאפשרה להביא לידי ביטוי מהלכים שעד לא מכבר נראו כמעט דמיוניים, ובראשם הפעולה הצבאית האמריקאית-ישראלית, כנגד איראן ותשתיות הגרעין שלה.
אני רואה בהתפתחויות הללו לא רק רצף של אירועים מדיניים וצבאיים, אלא גם ביטוי לאותה תנועת תשובה עמוקה, זאת שבמסגרתה נבחנה והוגדרב מחדש תפיסת הביטחון הישראלית כולה. לא שום דבר פחות מכך.
מכאן גם נובעת עמדתי ביחס לשאלת האחריות.
אודה כי קשה לי מאוד עם הימנעותו של נתניהו מקבלת אחריות פומבית, ברורה וחד־משמעית, לאסון השביעי באוקטובר. בעיניי, מי שעמד בראש המדינה באותו יום נושא בהכרח באחריות העליונה למחדל.
אך לצד זאת, אני מזהה בהתנהלותו מאז קבלת אחריות במובן המעשי והאופרטיבי. גם אם הווידוי המפורש חסר, הרי שבמעשיו אני מזהה חרטה, הפקת לקחים וקבלה לעתיד. וכאן בדיוק טמון בעיניי ההבדל שבין אחריות הצהרתית לאחריות המתחוללת בפועל.
אין בכך כדי לבטל את השאלות הקשות הנוגעות למחדל, או את הצורך בבירור ציבורי וממלכתי של האחריות לו. אך בעיניי, אי אפשר לבחון את האיש רק דרך מה שקדם לאסון, תוך התעלמות מן השינוי שאני מזהה במנהיגותו לאחריו.
וכאן מגיעה גם ההכרעה הפוליטית האישית שלי:
אני מייחס לנתניהו כישורים מדיניים, ניסיון ומודעות היסטורית יוצאי דופן. אך יותר מכל, אני רואה בו אדם שמבין את משמעות הרגע ההיסטורי שבו הוא ניצב, ואת האחריות המוטלת עליו כלפי עתידה של האומה.
אותה מודעות היסטורית עמוקה (המתאפיינת גם ביכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן), שאותה הוא ינק גם מבית מדרשו של אביו, מצטרפת בעיניי למחויבות לאומית עמוקה ולאמונה עמוקה באידיאה של נצח ישראל.
אגב, זאת גם הסיבה שאני מייחס חשיבות משנית לכול הדיון שהתפתח בתקופה האחרונה סביב שאלת ההתראות שהגיעו – כן או לא, לשולחנו של נתניהו בתקופה שקדמה לאותו יום נוראי. מנקודת ראותי, גם אם נניח את האפשרות המחמירה יותר, אין זה ישנה כמלוא הנימה את תנועת התשובה שאני מדבר עליה. אדרבה, במידת מה, זה רק מעצים שבעתיים את עומק ההכרה וההפנמה שמאפיינת את האיש מאותו היום ואילך.
ובהקשר זה צריך לומר ביושר, אין עוד אדם בכול המערכת הפוליטית והביטחונית, שניתן לזהות בו דפוס דומה של תשובה פנימית. וכיוון שלא באתי להתפלמס כאן ולהתייחס ישירות לאלו הקוראים תיגר על מנהיגותו של נתניהו בבחירות אלו, די אם אזכיר כי אותם אנשים בדיוק, חזרו וקראו פעם אחר פעם בצמתים שונים לאורך המלחמה (‘אותו הפרק ואותה האישה’) לעצירתה של המלחמה, לסגת ולחדול. או במילים אחרות, לחזור, כך או אחרת, בדיוק אל המקום שבו היינו רגע לפני שהר הגעש התפרץ על כולנו במלוא עוזו. ויראה וישמע הקהל וישפוט.
זאת בדיוק הסיבה שכאשר אני בוחן את האתגרים שעודם ניצבים לפתחנו, ואת המלאכה שטרם הושלמה עד תומה, אני מתקשה לראות בהחלפת ההנהגה בעת הזאת מהלך מתבקש. זו אינה הכרעה נטולת מחיר, אך היא נובעת מן המשקל שאני מעניק לידע ולניסיון, להמשכיות ולשינוי התפיסתי הדרמטי שהאיש השכיל להציג בעד כולנו לאורך שלושת שנות המלחמה.
וישנו גם עניין נוסף שאינני יכול להתעלם ממנו: משפט נתניהו וההתנהלות הציבורית והמוסדית שסביבו.
וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף! כבר קבע החכם קהלת. ועם מישהו עוד היה צריך הוכחה מובהקת לטירוף שהתחולל כאן בעשר השנים האחרונות סביב דמותו ומשפטו של נתניהו, הרי שעדותו הברורה והצלולה (והמפחידה כאחד) של הנבל מנדלבליט בשבועות האחרונים בבית המשפט, לא באמת הותירה עוד מקום לספק.
אז נכון, ספק רב אם וכמה בכלל התוודעתם לעדות הבלתי נתפסת הזאת, ולו רק כי למעט ערוץ 14 והבלחות חדשותיות קלות, היא כמעט ולא דווחה בשלל ערוצי ה’חדשות’ הכביכול מקצועיים ואובייקטיביים. נאדה, גורנישט. כלום ושום דבר. אבל במילים ספורות אפשר לקצר ולסכם את מה שעולה משם, כפוטש מאפיוזי מאורגן שנקשר מעל לראשו (האישי והפוליטי) של נתניהו, זאת באמצעות רצף אינסופי של שקרים, עלילות ואמצעים נלוזים מהסוג הנקלה. כול האמצעים נעשו מותרים ואפילו ראויים, בשמה של מטרה אחת ויחידה: להפיל את האיש ועמו את שלטון הימין כולו.
או במילים אחרות, הייתה כאן קבוצת חונטה מאוד ממוקדת ונחושה של אנשים, שהחליטה במודע, מתוך מניעים נלוזים ובלתי ענייניים, להכניס את המדינה כולה לסחרחורת וטרלול, בוקה ומבולקה פוליטית וחברתית. מציאות אנומלית, שאת פירותיה הבאושים אנחנו אוכלים כולנו עד עצם היום הזה. והכול מתוך שנאה יוקדת לאיש ולכול מה שהוא ייצג בעיניהם.
כך שאם אתם צריכים עוד סיבה, מדוע דווקא עכשיו זה לא פחות מאשר צו השעה, להביע הזדהות עם האיש. להתייצב ולהתנגד לכול מה שאותה קבוצה מסואבת של אנשים זממה לעשות לו. לנו. לכולנו. הרי שההצבעה בעבורו, היא בדיוק אותה בקשת הנרדף במובן המוסרי העמוק. נקרא אליהם את דברי הנביא: הָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה!
—————————
דא עקא, כי אחרי שאמרתי את שאמרתי, אני חייב להודות שזה לא שאני נעדר כל התלבטות ודילמה בבחירתי זו.
כי צריך להיות אטום (ושקרן) בשביל שלא לראות את החטוטרת הפוליטית והחברתית שנושאת עמה הבחירה בנתניהו במפת הגושים הנוכחית.
והחטוטרת הזאת היא, בראש ובראשונה, ההנהגה הפוליטית החרדית. אין שום דרך אחרת לייפות זאת.
כי אם נתניהו מייצג בעיניי מופע של תשובה ותיקון בעקבות השביעי באוקטובר, הרי שההנהגה החרדית מייצגת כמעט את תמונת התשליל המוחלטת לכך.
כמה הזדמנות היסטורית הייתה כאן בעבור החברה החרדית להתעורר, לחשב מסלול מחדש, ולהפגין סולידריות ממשית עם החברה הישראלית כולה. להפוך את האירוע המחריד ההוא, להזדמנות פז להגדיר מחדש את מערכת היחסים עם כלל ישראל. מה יכול להיות יותר מתבקש ומתחייב?!
אבל לצערנו שום דבר מזה לא באמת קרה. כך שדווקא ברגע השבר הנורא, כאשר מאות אלפי אזרחים נקראו להגן בגופם ובנפשם על שלומנו כאן, אפשר היה לצפות להתעוררות של אחריות משותפת, אך במקום זה קיבלנו עוד תגובה טיפוסית של התחפרות אתנוצנטרית. במקום הכרה עמוקה בכך שכולנו אחים לאותה צרה, שותפים לאותה ברית גורל, ונתונים תחת אותה בעתת מוות, קיבלנו שוב – בפעם המי יודע כמה, את זעקת הגיוועלד המוכרת. אויה, מישהו פה מחשב להזיז לנו את הגבינה הקדושה והמקובעת.
אז לא תשובה וחשבון נפש אמתי היה כאן מצד ההנהגה החרדית, אלא בעיקר התחמקות ובריחה, התנערות והיצמדות לדפוסים ישנים ואנכרוניסטיים לעייפה. כך חזרנו וקיבלנו עוד מאותו הדבר. והכול כמובן בשם האלוהים ותורתו. כמה חילול שם שמיים. מי יודע כמה בריות חזרו וקראו לעומתם בשנים האחרונות: “אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו” (שם, בתלמוד).
אבל דווקא מתוך המציאות העגומה והקלוקלת הזאת, נשמע בחודשים האחרונים קול אחר לחלוטין. ממעמקי החברה החרדית קמה תנועה פוליטית חדשה, ״הציבור החרדי״, המבקשת להציב אלטרנטיבה לממסד החרדי הוותיק. והקולות העולים ממנה נשמעים לאוזניי כמעט כימות המשיח.
כמה שנים ייחלתי לכך שיקומו אנשים ונשים מתוך החברה הזאת, שיהיה בהם האומץ להתייצב כנגד מנגנוני הכוח, הלחצים והאינדוקטרינציה, ולקרוא בקול ברור כי אפשר וצריך גם אחרת.
והנה, הלא ייאמן קם ונעשה.
אנשים ונשים אמיצים בחרו להתייצב מול כוחות חברתיים אדירים, ולהציע חזון אחר של חרדיות, כזה שאינו רואה סתירה הכרחית בין נאמנות לתורה ולמסורת לבין אחריות אזרחית, שותפות וסולידריות לאומית.
אני חש כלפיהם הערכה עמוקה. בימים כתיקונם, האפשרות להעניק להם את קולי הייתה מבחינתי בחירה טבעית ביותר.
אלא שהימים אינם ימים כתיקונם.
במציאות הפוליטית הנוכחית, שבה שאלת הרכבת הממשלה כרוכה במערכת מורכבת של גושים וחרמות, ובצל אי־הוודאות באשר ליכולתה של מפלגה חדשה לעבור את אחוז החסימה, אני מוצא את עצמי ניצב בפני הכרעה לא פשוטה: בין הרצון לתת ביטוי פוליטי לחזון החברתי שאני מאמין בו, לבין המשקל שאני מעניק לשאלות ההנהגה והביטחון בעת הזאת.
זוהי דילמה אמיתית, ואין לי עניין להסתיר אותה.
אני מקווה ומתפלל כי התנועה ההיסטורית שהחלו להניע אותם אנשים אמיצים תלך ותתרחב, וכי בעתיד תוכל להיות חלק נוכח ומשמעותי הרבה יותר מן המציאות הפוליטית והחברתית שלנו. אך מעבר להכרעה האישית בקלפי, יש כאן שאלה גדולה בהרבה.
האם נדע סוף סוף להשתחרר ממעגל החרמות, הנידויים והפסילות ההדדיות, ולייצר כאן שותפות לאומית אמיתית?
האם נצליח להבין כי כשם שברית הגורל שלנו היא בלתי נמנעת בשדה הקרב, כך היא מחייבת אותנו גם בשדה הפוליטי והאזרחי?
האם יימצאו בקרב מנהיגינו די תבונה, אומץ ושאר רוח כדי להניח בצד חלק מן המחיצות, ולכונן מסגרת משותפת של אחריות לאומית?
ואולי, מי יודע, דווקא מתוך ברית הגורל הזאת תימצא סוף סוף הדרך גם לברית ייעוד צלולה ומשותפת.
ואסיים בתפילה כמוסה:
אלוהים הטוב, תן בליבנו את התבונה והאומץ לעשות את הצעדים הראויים. לסלול לעצמנו קרקע משותפת, ולייצר בעבורנו אופק חברתי ולאומי ראוי ונכון.
מי ייתן ומה שלמדנו על כוחנו לעמוד יחד מול איומים מבחוץ, נדע לתרגם גם ליכולתנו לחיות יחד, לבנות ולתקן, בתוכנו פנימה.
אמן.
שיהיו לכולנו בחירות טובות, נכונות וראויות.