מאמר זה הוא חלק מספרי ‘נבחר להיות אדם‘ במאמר זה אני מצביע על מעמדו הבסיסי של האדם כנבחר האולטימטיבי. זאת הגדרה הנוגעת לעצם הגדרתו האנושית/הווייתית. העיקרון שעליו הצבעתי גורס כי למעשה האדם נברא אל תוך נבחרותו. או אם נרצה, הנבחרות קודמת לאדם, שאינו אלא יצוק אל תוכה. ההכרזה המטרימה אודותיו ע”כ שהוא אמור להיות ‘בצלמנו ובדמותנו‘, יוצקת את בריאתו מעיקרא, אל תוך הוויית הנבחרות.
אלא שכאן בהקשר זה, נכנס אלמנט נוסף. וזאת העובדה שנבחרות זו איננה נשארת כמרחפת בחלל ריק, אלא לאלתר לאחר בריאתו של האדם במתכונתו האידיאלית, אלוהים מניח את האדם באותו ‘גן עדן’ ייחודי שכמו נברא כולו בעדו. אלא שאין כאן הנחה בעלמא אך בכדי כמו להבטיח את רווחתם של האדם וחווה אשתו, אלא במובן מה מוכמנת כאן הכרה בלתי אמצעית במעמדו ותכליתו של האדם, המקבלת ממד אופרטיבי מובהק. וכפי שמתאר זאת הכתוב: ‘וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ‘[1]. אם נרצה, המשימה והאחריות נעשים כאינהרנטיים בהוויית האדם. פשוט הדבר, כי אותן משימות של ‘עבודה ושמירה’ האמורות כאן מכוונות אל האדם, לא פחות ממה שהן מכוונות אל גן העדן, והאפשרות לשומרו בתפארתו הבוטנית. במילים אחרות, תכלית גן העדן הוא לייצר בעד האדם את אותה מסגרת קיומית של משימה ואחריות הנכונה מחד, ואת מתכונת החיים האידילית מאידך.
כך נעשית המשימה המשחרת לפתחו הקיומי של האדם, ככזאת המוודאת כי תודעת נבחרותו העצמית תהיה נוכחת ומקובעת בהווייתו. היא נמצאת שם בעדו כקריאה מתמדת. האדם אינו רק חי, אלא לוקח חלק פעיל בהבטחת ההוויה. הוא עובד בגן ומוודא את צמיחתו, ובו זמנית שומר עליו כבבת עינו. במצב שכזה, האדם אינו עצמאי. חירותו היא ממנה והלאה. אין הוא רשאי לחמוק מן עמידתו הנבחרת לעומת ההוויה. האחריות משחרת לפתחו מכול צד. אותו הגן שהוא אמון על שמירתו ועבודתו מהווה בו זמנית את התשתית להווייתו ואת המצע לאחריותו הקיומית. כך שקיומו ואחריותו באין כאחד, כשאי אפשר לזה בלא זה.
בהקשר זה, משמש ‘עץ החיים’ הניצב שם במרכזו של הגן, כנקודת העוגן הקיומית והאחריותית. האדם נושא את עיניו אל אותו העץ, ממנו הוא שואב את תוכן קיומו המשגשג, הוא משרה עליו מטובו הבלתי נדלה וקורא לו שלא לחדול מלפתח ולטפח. אלו הם יחסי גומלין הנתרמים זה מזה. ההוויה מהאדם והאדם מהוויה. במובן זה, להיות נבחר משמעו להיות קיים, אך במובן העמידתי. האדם קיים כנכון. מכוון לעולם למטרתו ותכליתו עלי אדמות. כך הוא נבחן וכך הוא מאומת.
אלא שכאן בדיוק נכנס אותו נחש קדמוני. הפיתוי שהוא שולח לעומתו כארס של עכנאי, היה דווקא מה שניצב לו שם בירכתי גן העדן, ‘עץ הדעת טוב הרע‘. כנגד מודל הווייתי הרמוני האמור, הוא היה שם נוכח כאות מופתית – דוממת לאיסור. כאפשרות האחרת – האלטרנטיבית. במובן זה, משמעו של האיסור מהאכילה מאותו העץ, הוא במניעת האדם מכול זיקה קיומית ממשית, ממה שעשוי לייצר בעדו את הרפלקסיה הקיומית; אותה ידיעה אובייקטיבית – כביכול, שיש בה בכדי לנתקו מנקודת המוצא ההרמונית של הווייתו. אם נרצה, זאת ידיעה שנושאת בחובה את האשליה שהוא עומד כשלעצמו, שהוא בוחר ואינו אך נבחר. שתוצאות מעשיו הן הוא עצמו – והוא עצמו בלבד. זה היה תמצית הפיתוי ששיחר הנחש לפתחם של האדם וחווה אשתו, כך שיש באפשרותם לנתק את עצמם מהזיהוי הסימביוטי בינם לבין ההוויה, לצקת בעצמם את אשליית העצמאות הכוחנית, זאת המתוארת כך בל’ הכתוב (כפי שמושמת בל’ החלקלקה של הנחש): ‘כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע‘[2]. האדם המתואר כאן, הוא זה המתעורר. מי שכמו ניעור משינת חורף מתוקה שבה הוא מגלה שהמציאות שנראתה לו עד כה, לא הייתה אלא חזיון תעתועים, כך שמעליו מרגע זה להתמודד עם המציאות הנכוחה כמות שהיא. אדם זה, בתודעתו העצמית, נעשה כאלוהים. הוא זה שכביכול יודע מה נכון ומה פסול, מה ראוי ומה מגונה, וכי רק על פי ראייתו זו הבלתי תלויה, יישק דבר בחייו – לטוב או למוטב.
ברם, דא עקא כי אותה נבחרות שאפפה את כל הווייתם של האדם וחווה, לא הותירה להם ולו חרך קל של התבדלות וניתוק. בחילוף זאת, היא יצרה את ההלימה והמיזוג האולטימטיבי בינם לבין מציאותם ההרמונית. בין תודעתם העצמית הנבחרת לעץ החיים שלעומתם. האדם הטרום – חטאי, עטה את נבחרותו כעור על גבי בשרו. המיניות העירומה לא היוותה בעדו מקור לבושה או מבוכה כלשהי, אדרבה, ארוס ההוויה ומאפיינה האלמנטריים, היוותה חלק הרמוני ואינטגראלי ממי וממה שהוא. במובן מה, היא אף הייתה חלק ממה שהגדיר וכונן את נבחרותו. כי זאת ייאמר, הנבחרות האולטימטיבית הנה בהכרח אימננטית למציאותו של האדם. כזאת המפעמת בכול פעימה בתסיסת חייו. כך כל זאת מתרסק אלי סלעי מציאותו ה’מפוכחת’ של האדם הפוסט – חטאי.
בהקשר זה, כך גם ניתן להבין את האופן שבו פעל חטא האכילה על תודעת האדם. כי זאת ייאמר, העובדה כי עיני האדם נפקחו לאחר אכילתו והוא נעשה כאלוהים יודע טוב ורע, אין זאת באמת באשר היה אכן משהו אמיתי בטיבו של אותו העץ שכך הוא היה אמור לגרום לו לחוש, אלא אך באשר זהו עצם טיבו של החטא – באשר היותו חטא. או במילים אחרות, האדם נעשה ליודע טוב ורע, אך כנגזרת מן העובדה שהוא פעל כנגד אלוהים. זאת המשמעות העמוקה של החטא, בעצם היתכנותו. זאת מציאות שאין כמותה בכדי להמיר את תודעת הנבחרות העצמית בתודעת הבוחר העצמאי. איך מסוגל האדם להמרות במובהק את פי ההוראה האלוהית היחידה ששיחרה לפתחו, ולעשות בדיוק את ההיפך: לאכול מעץ הדעת. כך ברגע אחד, נעשה האדם – בתודעתו העצמית, לבוחר. הוא מיצב את עצמו בכאן הנוכח העצמי שלו, לעומת האלוהים שבהכרח הוא ‘שם’. במעבר ההוא שמחוצה לו. הוא איננו עוד מי שהנבחרות האלוהית אופפת את הווייתו מכול צד, אלא כזה העומד לעומת, במקום של מרידה והתנגדות. במובן העמוק, הפרת הצו האלוהי, היא תמצית התמרתו של האדם מנבחר לבוחר. הנה, הוא מסוגל. יכול לו למי שבראו בצלמו ובדמותו, עשאו מעפר מן האדמה לקומה אנושית לתפארת. וכך הגולם קם על יוצרו. הנברא נעשה לבורא. בורא ומגדיר את עצמו ועצמיותו מחדש. כשכול מה יעשה מעתה ואילך, יהיה בצלם דמותו העצמית. בבחירתו הצלולה שלו. כך לפחות נתפס הדבר בדמיונו העצמי המתעתע.
זהו בעומק, ביטויו האולטימטיבי של האדם המודרני, המשורטט בדמות ‘האדם המורד‘, כפי שהטיב לשרטטה הסופר הצרפתי אלבר קאמי[3]. כך נודעת השורה באותו הספר: ‘אני מורד – לפיכך אנחנו קיימים‘. זאת תשובת המשקל המודרנית – המגורשת, של ‘אני נבחר משמע אני קיים‘.
אך בינו זאת, האדם המורד הוא בודד בתכלית. ניצב בעמדת ניכור וריחוק מליבת ההוויה. הוא אינו מסוגל עוד לחוש את חיבוק האלוהים והכלת נבחרותו. זהו בעומק, עניינה של תוצאת הלוואי החמורה ביותר מאכילתו מעץ הדעת – גירושו מגן העדן, ומיצוב להט החרב המתהפכת בפתחו של גן העדן. ברגע אחד חשך עולמו של האדם בעדו. ממצב שכולו הארת פנים אינסופית, הכלה קיומית לאין קץ, הוא ניצב לו דומם אל מול ההוויה האדישה, המנוכרת. זאת שאימת המוות מרחפת מעליה. האדמה אינה עוד ידידותית ומשגשגת בעבורו. היא אדישה בתכלית, כך שעליו לעמול – ביזע ודמעות, על מנת להפריח את שממתה, שממתו. לנסות וליצוק איזושהי וודאות קיומית ולו מסוימת, בחייו קצרי המועד. כך אלו פניו של אדם שבאשליית הכוח שהוא אימץ לעצמו, הוא נדרש לחזור ולבחור בכל צעד ופינה בחייו. אך לא פחות מכך, הוא נדרש לחזור ולאמץ את עמדת הריחוק מהיחס האלוהי. לקבע בתודעתו את אשליית החופש, אותה חירות מדומיינת שאינה אלא פָאטָה מוֹרְגָּנָה רגעית. די אם נביא בהקשר זה שני ציטוטים נוספים מהמניפסט ההוא של ‘האדם המורד’: ‘בעולם זה שנפטר מאלוהים ומאלילי־מוסר, האדם הוא בודד ורב אין לו‘. ‘השאלה המכאיבה ביותר, קורעת־הלב ביותר, זו שאלת הלב: היכן אוכל להרגיש כי בביתי אני‘. זהו תיאור אולטימטיבי של האדם הפוסט – חטאי, זה שנאלץ להתמודד עם בדידות עצמאותו – עם ולמול עצמו בלבד. האינטימיות הקיומית היא ממנו והלאה. הוא נעדר קורת גג של בית, של חיבוק קיומי ממשי. כך נגזר עליו להיות נע ונד – מהכא להתם, מבלי שהוא באמת מרגיש שהוא באמת בביתו, במקום היותר טבעי ומותאם בעבורו.
אך כאן בדיוק נכנסת הבשורה החיובית, זאת שנוטעת באדם את תקוותו המחודשת. מציאותו העדכנית של האדם, היא זו שסוללת בעדו את אפשרות התשובה. אותה תנועה שהיא כולה בסימן של תיקון והשתלמות. נקודתה הארכימדית של התשובה, היא באותו הרגע שבו האדם תופס את עצמו כחוטא. כמי שהוא ומעשיו אינם הולמים את הרצון והאידיאל האלוהי. זהו רגע מכונן מאין כמותו. השלכתו המיידית התבטאה בכך שמציאותו של האדם היא בהכרח שגגה. חוטאת למגמתה המכוונת של הבריאה. זהו בעומק פשר ההפרש שבין המזיד אל השוגג, בכך שהמזיד מעמיד את עצמו ואת בחירתו ככזאת העומדת בחוד החנית של מעשיו. הוא זה הבוחר ובשמה של בחירתו זו הוא כביכול רואה את מעשיו כלגיטימיים וראויים. זאת לעומת האדם השוגג, שבהכרח תופס את מציאותו כבלתי הולמת לעומת המכוונות האלוהית. עוד נעסוק בהרחבה בעניינה של השגגה והכפרה, בפרק העוסק בעניינו של המקדש ומגמת הרצייה המוכמנת בו, אך בשלב זה אתייחס רק לעניינה של התשובה שהתכוננה אי אז ברגע ההוא שלאחר חטא אכילתו מעץ הדעת.
היה זה הרגע שבו האדם חש עצמו לראשונה כחוטא. למי שאימת הקיום סוגרת עליו. הנבחרות האלוהית אינה עוד עוטפת ומכילה, אלא מהווה דווקא מקור לבושה ומבוכה. זאת הסיבה מדוע כאשר אלוהים קורא לו ‘אַיֶּכָּה‘?! הוא משיב לו במצוקתו: ‘אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא‘[4]. זאת תגובה שכולה בסימן של תודעת חטא. האדם מתגלה כאן במלוא קלונו, הוא בוש ממי וממה שהוא. גופו מהווה לו מקור של מבוכה. חווית הקיום ההרמונית היא ממנו והלאה. הוא נמצא בקונפליקט מובנה בין לבין ההוויה, כאשר עמידתו לעומת מקורה האלוהי, בהכרח מייצר בעדו צורך להסתתר, למצוא מקלט מפני המציאות האידילית וקריאתה בעדו.
אלא שכאן באופן פרדוקסאלי מגיעה גם בשורת התיקון. זאת בשורה שמופיעה דווקא לאחר החטא הנוסף שאודותיו אנו מתוודעים בפרשת בראשית, זה המיוחס לבנם של אדם וחווה, קין. וכך מורה אלוהים לקין לאחר שהוא רואה שנפלו פניו: ‘הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ‘[5]. במילים אלו אלוהים כמו ממצב את החטא בעד קין, דווקא כנקודת מוצא אופטימית. כך במובן זה ‘האני הנבחר‘הוא גם בהכרח ה’אני החוטא‘. הוי אומר, הוא לעולם במצב תהומי – שברירי, בין הראוי למגונה, המכוון להחטאה. תודעת הנבחרות נעשית לו כמקור לחשבון נפש מתמיד. לבחינה נוקבת אודות עמידתו הראויה כנבחר האולטימטיבי. זהו מבחן תובעני מאין כמותו. ה’שְׂאֵת‘ האמור כאן, היא בדיוק אותה נבחרות שאנו עוסקים בה. היא זו שמאפשר לאדם להיות במצב של משילה והתגברות על אותו חטאת שרובץ לפצחו. כך שאומנם תשוקותיו של האדם נוטות לקחתו שבי אחר מאוויי לבו ורצונותיו הספונטניים, אך דווקא תודעת נבחרותו העצמית, היא זו שנוטעת בו את תודעת החטא, את העובדה שהאידיאל הקיומי אינו טריוויאלי בעבורו, וכי עמידה מכוונת לעומתו מחייבת את ההתגברות וההתעלות הצורנית מעל אותן נטיות. כך במובן העמוק, נולדת גם תנועת התשובה. זאת תנועה שבעבורה אותו ‘חַטָּאת רֹבֵץ‘ הוא נקודתה המכוננת. האדם רותם את תודעת חטאו לתודעת נבחרותו. הוא שואף ליישר את עצמו ואורחותיו אל מול מי שבוחר בו ומאיר פניו בעדו.
כך גם בדברי חכמים אנו מוצאים איך בשורת התשובה באה דווקא מקין, כשהוא חלק אותה עם אביו אדם, כששניהם מצאו בה את המזור המכוון לכאב חטאם הנורא ותוצאותיו הטרגיות. וכך ל’ חכמים במדרש[6]:
‘ויצא קין מלפני ה’ — מהיכן יצא? רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר: יצא שמח. היך מה דאת אמר (שמות ד): הנה הוא יוצא לקראתך וגו’. פגע בו אדם הראשון אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו. אמר: כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע?! מיד עמד אדם הראשון ואמר: (תהלים צב): מזמור שיר ליום השבת וגו‘. אמר רבי לוי: המזמור הזה אדם הראשון אמרו ונשתכח מדורו, ובא משה וחדשו על שמו. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’ וגו’
זהו תיאור מצמית אודות האופן שבו האדם מוצא נחמה בבשורת התשובה שבנו קין משמיע באוזניו. זאת בשורה שאינה אך מעניקה לו אישית את התקווה לתיקון והכלה מחודשת, אלא אף כמו משיבה בעדו את האופטימיות הקיומית. את האמונה המחודשת בבריאה וכמיהתה המכוונת אל הטוב האלוהי.
זהו בעומק עניינו של פרק זה בתהילים. וכפי שמסוכם באחד הכתובים שם:
‘כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ; בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן.
מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה; מְאֹד, עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ‘
מתהומות הכאב, הניכור והבדידות, אותם חווה האדם רגע לאחר גירושו ממנעמי קיומו בגן העדן, האדם חווה מחדש תחושת שמחה בקיומו. הוא מרגיש התפעלות ממעשי האלוהים, מפלא הבריאה שמתגלה לעומתו. כך הוא מתחיל את מסעו המחודש לתשובה. לעמידה מתוקנת אל מול האלוהים. אולם בו זמנית הוא גם מפנים כי זאת עמידה שאינה עוד טריוויאלית בקיומו, וכי אדרבה עליו להתאמץ שבעיים בכדי להצדיקה. לחזור ולתקף את תודעת נבחרותו העצמית. כך עולה ומשורטטת המציאות במלוא חריפותה הדיכוטומית: אלו שנגזרים ל’לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד‘ ואלו לעומתם הזוכים לזכיית החמדה: ‘שְׁתוּלִים, בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ‘.
זהו מסע ארוך ורצוף חתחתים של נפילות וקימות וחוזר חלילה, אך לעולם יש בו את היסוד האפיסטמולוגי של ההכרה בהיות האדם נבחר לעומת האלוהים, ובכך שנבחרותו אינה אך זכייה המצטמצמת לעצמו ותחומה בד’ אמותיו, אלא יש בה בכדי לנסוך באדם את תקוות ההוויה המחודשת. לרוממו מעפר של סקפטיות קיומית האופפת אותו מכול צד. מאיר בעדו את חשכת בדידותו, זאת המרוקנת את הווייתו מכול זיק של פשר.
זוהי תשובת משקלה התשובה. קין החוטא, אינו עוד חווה הרחקתו כפי ששם הכתוב בפיו: ‘הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר[7]‘. היינו, כזאת שכולה בסימן של ניכור ובושת פנים, ואשר מיניה וביה גם גוזרת עליו את מצב העֲקִירוּת והתלישות, חשוף ופגיע לאיומים קיומיים חיצוניים. וכפי שהוא ממשיך ומתאר זאת לאלתר: ‘וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי‘. זאת לעומת התיאור המופיע בהמשך שיש בו מן הסובלימציה המובהקת של חווית הגירוש: ‘וַיֵּצֵא קַיִן, מִלִּפְנֵי יְהוָה; וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד, קִדְמַת-עֵדֶן‘[8]. כאן קין כבר אינו מגורש, כי אם יוצא מלפני ה’. הוא אינו עוד נע ונד, כי אם מוצא מנוח ומושב בארץ נוד קדמת עדן. כי כפי שלמדנו מדברי חכמים, יש ביציאה זו מהתפשרותה של התשובה. האופן שבו קין כמו מגדיר את תודעת נבחרותו העצמית באמצעות כוחה של תשובה. כעומד, כחוטא, לעומת האלוהים. כזה שמכיר בנחיתותו העצמית ובכושרו האוטונומי, ומתוך כך הוא מכונן את הווייתו כמפגש ושיחה מתמדת אל מול מי שחוזר ובוחר בו, אלוהים. בהמשך הספר, בפרק העוסק במקדש, אתייחס עוד בהרחבה בהקשר זה.
אלא כי הדברים לא היו כה פשוטים. שני דרכים עמדו לו לאדם להתמודד עם מצבו הפוסט – גירושי, באמצעותן הוא ניסה למצוא מזור למציאותו זו השברירית והפגיעה: האחת, היא זאת המיתולוגית. או אם נרצה, האלילית. במצוקתו בדידותו הקיומית, ניסה האדם לזהות בכול ההתרחשויות הקוסמולוגיות שסביבו, כישויות אלוהיות המבטאות את האופן הפטליסטי המוחלט שבו פועל הטבע. מנקודת ההשקפה הזאת, על האדם להרכין ראש ולכרוע ברך בפני אותם כוחות מיתיים השולטים ומשפיעים על הווייתו. כך הוא כמו מסתפג בדטרמיניזם המוחלט. מציאותו נעשית לקבועה וחקוקה בסלעיות קיומיותה הראשיתית של ההוויה. במובן זה, האדם הפגאני הוא זה המוסר לחלוטין את חירותו ביד ההוויה הקוסמית. המיתיות הממלאת את כלל הווייתו, לא מותירה בעדו חלל פנוי כלשהו. עצמיותו האישית עקודה כולה במזבח ההצטרפות אל הנשגב הממשי. אך דא עקא, כי זאת היא הצטרפות שאין בה דבר וחצי דבר מן ההתראות וההיענות, אלא כולה בסימן של התגמדות וביטול.
במובן העמוק, התנועה אל האלוהות הדוממת, היא תגובת משקל של התגוננות מאימת המוות. האדם חש את חדלונו, את היותו בודד בקיומו השברירי, חשוף ופגיע לכול פגעי עולם. כך בדמיונו הסתופפותו האפשרית של האנושי בצל האלמוות האלוהי, יוכל להעניק לו קורת גג של ביטחון ויציבות. האלים למיניהם כמו יגוננו עליו, יפרסו עליו מאברת חסדם, ובכך יפטרו אותו מהתמודדות עם תודעת הנבחרות והאחריות הרובצת על כתפיו. כך בעיני האדם, נעשו כוחות הטבע האדירים שאופפים את הווית האדם למקור מיתי של הסתמכות והישענות. מכאן קצרה הייתה הדרך למחיקה זהותית כמעט מוחלטת של האדם במתכונתו הצורנית האידיאלית. כי זאת ייאמר, צורת אדם יכולה להתבלט ולזכות בעדנה של כבוד ואידיאליזציה, אך עד כמה שהיא עומדת כשלעצמה. מופיעה במרחב כישות נבחרת. צלם אלוהים המוחרג בהגדרתו האנושית מן הבריות האחרות כולן. כך ורק כך, מתייקר האדם ומתקומם (ל’ נעשה בעל קומה), וזוכה בזכיות של כבוד וקניין, הערכה והוקרה סביבתיים.
[1] בראשית ב’ טו’
[2] בראשית ג’ ה’
[3] האדם המורד’ (בצרפתית (L’Homme Révolté הוא ספר מאת אלבר קאמי(Albert Camus) העוסק בשאלת חירותו של האדם. הספר יצא לאור ב־1951. הספר נשען על רעיון ‘מות האלוהים’ מבית מדרשו של הפילוסוף הגרמני פרידיך ניטשה, ונחשב עד היום כמניפסט האקזיסטנציאליסטי של המודרנה.
[4] בראשית ג’ י’
[5] בראשית ד’ ז’
[6] בראשית רבא – כב’ יג’
[7] בראשית ד’ יד’
[8] שם, טז’