מחשבות נוגות עם נגיעות של תקווה, בבוקר שאחרי יום הכיפורים תשפ”ד
ייאוש. ייאוש גדול. זאת התחושה בבוקר שאחרי, היום שאמור להיות זה שכולו בסוד היחד וההתלכדות, חולל בשער בת רבים. אותה נקודה סינגורלית-קולקטיבית אחת של קדושה,
ייאוש. ייאוש גדול. זאת התחושה בבוקר שאחרי, היום שאמור להיות זה שכולו בסוד היחד וההתלכדות, חולל בשער בת רבים. אותה נקודה סינגורלית-קולקטיבית אחת של קדושה,
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
השבוע – ב4 ליולי 2022 ציינה הגדולה שבמעצמות העולם, והידידה הקרובה ביותר של מדינת ישראל, ארצות הברית של אמריקה, 246 להיווסדותה. זהו ללא ספק יום
שני יוצרים ישראלים בעלי שיעור קומה, הלכו בשבועות האחרונים לעולמם, בהפרש זמן קצר יחסית. שניים בני אותו הגיל, שהטביעו חותם תרבותי עמוק על החברה והתרבות
ירושלים בשבילי היא סיפור אהבה, במובן הכי עמוק ובסיסי של המילה. אני לא בטוח שאני יודע בעצמי להסביר מדוע, מהו סודה הפנימי של העיר שכה
מאמר 3: רשמי ביקור בעיר בודפשט – תשרי תשפ״ב/אוקטובר 2021 בשולי הביקור (המתמשך) שלי כאן בקהילה היהודית אורתודוקסית הגדולה (לפחות בעבר) של בודפשט. רציתי לשתף
האם אומנם “גם אנחנו כאלה”? אחת הסיבות העיקריות שבגינן התנגדה היהדות הרבנית המסורתית לרעיון הציוני, היה החשש הגדול מפני המצב שאליו עלול העם היושב בציון להגיע,
העיסוק בזיכרון ואופן הנכחתו בהוויה הלאומית והפרטית, הוא אולי ההמצאה היהודית הגדולה והמשמעותית מאז ומעולם. העם היהודי כמו נולד עם זיכרונו. כל סיפור גלות מצרים