מחשבות נוגות עם נגיעות של תקווה, בבוקר שאחרי יום הכיפורים תשפ”ד1 min read

ייאוש. ייאוש גדול. זאת התחושה בבוקר שאחרי, היום שאמור להיות זה שכולו בסוד היחד וההתלכדות, חולל בשער בת רבים. אותה נקודה סינגורלית-קולקטיבית אחת של קדושה, הייתה למס. כי הלא אין אח ורע ליום הזה של יום הכיפורים, באופן שבו החברה הישראלית הצליחה/השכילה לזהות ולבחור (בלי שום לחץ פוליטי כזה או אחר), לעשותו ליום שכולו שתיקה, דומיה משותפת של עם שלם. אלו הן 24 שעות שבהן מדינה כולה, על סך מרכיביה וגווניה, שובתת. נכנסת למוד של התכנסות, התבוננות פנימית וחשבון נפש. במשך שנים זאת הייתה בעיניי לא פחות מאשר דוגמא מופתית, לאופן שבו היותה של המדינה יהודית, במובנה הזהותי העמוק. איך אותו גרעין פנימי של יהודיות בא לידי ביטוי, באופן אמתי, ספוטני. הבנה שקידושו המשותף של היום הזה בדייקא, יעשה אותה ליהודית, בדיוק, אבל בדיוק, כפי שראוי לה.

במסורת היהודית, יום הכיפורים הוא יומה של החירות. זהו היום שבשנת היובל, נשמע קול השופר, המהדהד את בשורת החירות בכול קצוות הארץ. העבדים משתחררים מעול עבדותם, האדמות חוזרות לשורשם המקורי. יש משהו ביום הזה, שלוקח את הדברים למקום היותר ראשוני וגולמי שלהם. נוגע באיזשהו עצב קדמוני המשותף לכולנו. אז נכון, במשך הזמן הדברים מסתאבים, תאוות השליטה והתועלת האגוצנטרית, נעשית לכוח המניע העיקרי. אנשים משתעבדים בזולתם, זכות הקניין הפרטי, מצליחה להרחיק את הדברים משורשם. אבל ביום הכיפורים של שנת היובל, הכול חוזר, נוגע מחדש בבסיס הראשוני האמתי שלו. וכמה שהרעיון הזה, משקף בעיניי את יום הכיפורים, כפי שהחברה הישראלית השכילה לעצב ולאמץ לחיקה, מתוך מקום שהוא על טהרת החירות. חיבור אל אתוס משותף שאין יותר ראשוני הימנו בהוויה הקולקטיבית של העם היושב בציון.

כך כאשר הגעתי לפני כעשור לשמש כחזן בעיר הזאת, באחת משכונות היוקרה בצפונה, היה זה בעבורי כל שנה חוויה מרגשת מחדש. להיות נוכח באופן כ”כ קרוב ובלתי אמצעי בחוויה היהודית-תל-אביבית הזאת, עם רוכבי אופניים לאין מספר, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה, לצד כמות עצומה של מתפללים, מכול גווני הקשת, שעושים את דרכם לבתי הכנסת או מהם. מן תמהיל חילוני-דתי שכזה, שהמכנה המשותף היחיד שמרחף ממעל, הוא היותו יהודי. תמיד ראיתי בזה דוגמא למה שנקרא “תשובה מאהבה”. תנועה פנימית של אומה שלמה, שמוצאת לנכון לאמץ את היום הזה, להסתפג עמוק בתוך יממה של התבוננות וחשבון נפש.

לשמחתי, יום הכיפורים של אתמול, לא היה שונה. גם לא מבית, במקום שבו אני שוהה ביום הזה, בית “עד מאה ועשרים” בשכונת רמת החייל (על גבול שכונת צהלה), בתל אביב. וכך גם לא מבחוץ, ממה שהיה נראה ברחובותיה של השכונה התל-אביבית השאננה הזאת. בעבורי הייתה בזה מן אתנחתא אמתית של שפיות, לקיחת אוויר צלול מלוא ראותיי, בתוך כל הכאוס והאש המלהטת בינינו בחודשים האחרונים.

יש משהו מיוחד במקום הזה שאני נמצא בו, הוא מן קומפלקס יוקרתי עצום ממדים, שהצד השווה שבין הרוב המוחלט של יושביו, הוא שמדובר בדור המייסדים. הגיל הממוצע של היושבים בו, הוא הרבה מעל שמונים. כך שאתם יכולים לעשות את החישוב בעצמכם. זהו הדור שהיה כאן בעשר-עשרים שנותיה הראשונות של המדינה, והתגייס להניח את יסודותיה, להילחם על הקמתה וביסוסה, ובעיקר לוודא שהחזון הלא ייאומן הזה, של מדינה יהודית-דמוקרטית בארץ ישראל יקרום עור וגידים, ייעשה למשהו אמתי, ממשי, מוצק ובר וקיימא.

דומני שאני לא צריך להרחיב בדברים, כמה דאגה הייתה שם השנה. מבלי להיכנס לדעותיהם הפוליטיות של הדיירים שם (שבהחלט נעים על כל צדי הסקאלה הפוליטית), עם כול מי שדיברתי (רובם פנו מיוזמתם), היה נשמע לשמוע את הדאגה, שלא לומר חרדה. תחושה שהבית הלאומי הזה באמת נמצא בסכנה, משהו פה מאוד חולה, מכרסם והולך מבפנים, ומי יודע אנה אנו באים.

אבל עדיין בתוך כל הסער הסובב, זכינו גם השנה להעביר את החג הזה, בצורה שאין מרוממת הימנה. היו שם חילוניים גמורים (הרוב המכריע), לצד מסורתיים יותר, ואפילו חסיד אדוק שהצטרף מקהילת גור הסמוכה (קרית הרי”מ לוין). תחושת ההתעלות הגיעה לשיאה בערבו של יום בשעת הנעילה, שאו אז מתכנסים כמעט כל דיירי הבית, לחתום את היום בצוותא של תפילה. זאת שעה ארוכה המסתיימת בשירת ההמנון הלאומי “התקווה”, מיד לאחר תקיעת השופר והקדיש האחרון. בעיניי אלו הן שתי דקות המקפלות בתוכן את תמצית הישראליות היהודית. אתם יכולים גם להפוך את זה: תמצית היהודיות הישראלית.

והבטתי על פניהם חרושי הקמטים בדקות הנצח הללו, וראיתי איך הם ממש עוצמים את עיניהם בתפילה שלא יכולה להיות פנימית ומכוונת יותר. וכמה רציתי ביחד איתם שאכן נזכה שלא ייגמר לעולם. שאותו תמהיל יהודי-ישראלי שהלך והתהווה שם לאורכו ועומקו של היום הקדוש הזה, ימשיך איתנו הלאה, יצליח לקחת חלק ונחלה בהוויתנו הכ”כ קרועה ומסוכסכת גם בשנה הבאה עלינו לטובה. שאותה: “נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה” תזכה באמת לנוכחות, לאפשרות של הבעה. שלא נחדל להביט אל הלב היהודי של כולנו, זה שהמפעל הציוני כולה מתכוונן ומתכונן לעומתו: “לְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה”. אבל שההתכווננות הזאת תבוא מתוך מקום אמתי של חירות, של בחירה קולקטיבית שכולה בסימן של: “לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ”!

כי כמה שזה אולי נשמע בימים אלו בלתי אפשרי, אבסורדי ומנותק, האנשים הללו שם, התכוונו לזה, לא לשום דבר אחר. וע”כ חברים שומה על כולנו להיאבק, לאחוז בשיניים, להתעקש ולדבוק ללא סייג. כי אין לנו, פשוט אין לנו ארץ אחרת. ולוואי עדיין נוכל להציל את המפעל הזה מרדת שחת!