ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה להכיר בעשר השנים האחרונות, ה״ה מרדכי נוימן שהסתלק לפני כמה שבועות לעולמו. מי שאת הימים הנוראיים בעשר השנים האחרונות, לא יכולתי לדמיין בלעדיו. ממש להיות במחיצתו ולחוות עמו את הוד הימים הללו.
והאמת תורה דרכה, שכבר במשך כמה שנים אני ממש חרד מהרגע הזה, שבו אצטרך לתאר את מרדכי נוימן. אתם מכירים את התחושה שאתם מכירים מקרוב, אגדה מהלכת על שניים, ויודעים שמתישהו בעתיד הקרוב יותר או פחות, יבוא היום, ואותה אגדה כבר לא תהיה שם, פשוט לא תהיה יותר, תיעלם בתהום הנשייה של ההיסטוריה. אז כך בדיוק היה מרדכי נוימן, בדיוק מאותם אנשים שהעובדה שהיכרותי עמו החלה כאשר כבר היה זקן ושבע ימים, גרמה לי להבין בכול פעם שפגשתי אותו מחדש, כמה אני הולך יום אחד להעריך את ההיכרות הזאת, ובו זמנית להתגעגע אליו. להלקות את עצמי, איך לא הייתי יותר במחיצתו? איך לא שאבתי עוד קצת מהאיש אדיר הקומה הזה?
אז קצת סדר בדברים:
את מרדכי נוימן זכיתי להכיר בפעם הראשונה לפני כעשר שנים, בבית ׳עד מאה ועשרים׳ ברמת החייל שבתל אביב. באתי לשם לראשונה בשנת 2013 לכהן כחזן בימים הנוראיים בקומפלקס עצום הממדים ששוכן כבוד בלבה של העיר העברית הראשונה. זהו קומפלקס שמלא וגדוש ביהודים קשישים, המעבירים את החלק האחרון של חייהם בתנאים מאוד נוחים ואידיאליים של המקום הזה. יש הרבה לספר על “עד מאה ועשרים”, אבל לא כאן המקום לכך, חוץ מאשר רק אומר ואחדד, כי מבחינתי אותו המקום כבר לא יהיה עוד אותו הדבר, כמה גדול הוא החלל שנפער בלכתו.
ולמען האמת, עוד קודם שממש דרכו רגליי על פתחו של אותו מקום, קיבלתי כבר התראה מראש, ע״כ שלמעשה כול ענייני היהדות, סדרי התפילות, הכול יישק על פיו של האחד והיחיד, מרדכי נוימן. כך שעליי לתאם עמו דברים ולראות שהדברים נעשים לשביעות רצונו המלאה. ואכן כך היה, על הפעם הראשונה שהגעתי, מרדכי כבר היה שם לחכות לי. הוא היה בתחילה לחוץ מעט, האם באמת אוכל לבצע את המלאכה על הצד היותר טוב. ובעיקר, האם נעימות קולי וכל מה שאציע בפני הקהל, אכן ישביעו את רצונו? האם אזכה למצוא חן וחסד בעיני אלוהים ואדם?
אלא די מהר דומני שמרדכי הבין, כי יש לו על מי לסמוך, וכי אני אכן עושה את מלאכתי נאמנה. קשה לי אפילו לתאר כמה סיפוק היה לו מכך, כמה הוא שמח שישנו אדם שמצליח לגעת בתפילותיו בקהל שרחוק מלהיות מפוקדי בית הכנסת באופן תדיר. כאן אבל כדאי שאבהיר משהו שהוא משמעותי ביותר בעיניי: ההבנה שהייתה לי מהר מאוד כשנכנסתי לאותו תפקיד, כי איני למעשה משמש בו בגפי, אני לא עומד שם לבד בשום צורה. כי למעשה מרדכי היה שם לצדי, באופן הכי נוכח ואקטיבי שניתן לעלות על הדעת. הוא הבהיר לי בצורה נימוסית אך ברורה, כי לא רק שהוא יהיה שם על ימיני לסומכני, אלא אף יהיו קטעים מסוימים בסדר התפילה, שהוא חפץ לומר ולהוביל בעצמו, ואה.. איך לומר זאת בעדינות? מרדכי ידע לקחת את אשר מגיע לו. מבחינתו הנוכחות האקטיבית שלו בתפילה, לאף אחד לא היה ספק, הוא היה שם במלוא עוצמתו וגבורתו האישית. ובנימה עוד יותר אישית, מרדכי ניחן בקול חזק ביותר, מעטים האנשים בגילו שנתקלתי בהם, שניחנו בקול כה חזק, שובר ארזים ומרעיד לבבות. כך שבעבורי אלו הם השנים הללו במחיצתו בתפילות הימים הנוראיים היו לא פחות מאשר זכות מזוקקת.
אומנם ידועים לי הרבה פרטים בביוגרפיה של מרדכי, אך כיון שאין לי אותם לפי שעה, בצורה מסודרת וברורה (תאריכים מדויקים, מקומות וכו׳), אסתפק בשלב זה, בכתיבה כללית:
מרדכי נולד למשפחה יהודית – חסידית מרובת ילדים, בצ׳כוסלובקיה בשנות העשרים של המאה הקודמת. אחר כיבוש הונגריה בשנת 1944 נשלח לאחד ממחנות הריכוז באירופה, שם שהה במשך חודשים ארוכים. תלאותיו של מרדכי בשנות הזעם הללו ועלילות הגבורה שלו בהם, ראויים להתייחסות ארוכה נפרדת, ואני מקווה שאכן כך ייעשה בקרוב. אך מה שרציתי לחלוק עמכם כאן, זה את אותו סיפור מצמרר שמרדכי נהג לחלוק אתנו מדי ליל יום הכיפורים, מיד לאחר התפילה.
מנהג היה לנו שם ב׳בבית עד מאה ועשרים׳, שבליל יום הכיפורים, הלילה שאין יהודי ושורשי ממנו, להתכנס מספר יהודים מדיירי המקום, לאחר תפילת ערבית של ליל החג, ולחלוק עם כול האחרים חוויות מתקופת השואה, זו שחלקם עברו על בשרם ממש, אי אז בתקופה האפלה ההיא, את המוראות היותר מחרידות שבן תמותה מסוגל לעבור, כאשר כל אחד מהם חלק עמנו את סיפור התמודדותו לצד הצלתו המופלאה מאותו גיא צלמוות שאותם בני שטן יצרו בעד האומה היהודית.
אחד הסיפורים המצמיתים ממש שסיפר מרדכי, היה רלוונטי ונוגע באופן במיוחד, ללילה הזה של ליל יום הכיפורים. את הסיפור הזה אני רוצה לחלוק פה עמכם. ובכוונה אני בוחר לעשות זאת בגוף ראשון, כמו נאמרו מילה במילה מפיו של מרדכי עצמו:
״היה זה בערב יום הכיפורים באותה שנה של אופל בספטמבר 1944. חזרנו למחנה אחרי עוד יום ארוך של עבודת פרך, שבורים ורצוצים, ובעיקר רעבים ומותשים עד לשד עצמותנו. עם כניסתנו למחנה, התגלתה לעינינו הפתעה שהייתה מרהיבה ומחרידה כאחד. ארוחת פאר הוכנה בעדנו במרכז המחנה. מה לא היה שם על אותו השולחן? שלל מאכלי גורמה ומיני תרגימא לרוב. אנחנו הבנו מיד מה בעצם מכינים לנו כאן, ומה המשמעות של הארוחה הזאת בעבורנו. לא היו צריכים להסביר לנו.
עם כניסתנו נשמעה הצרחה מפי מפקד המחנה: הערב בשעה 19:00 כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתייצבים כאן במרכז המחנה, לארוחת ערב חגיגית לכבוד יום הכיפורים, איש בל ייעדר!!
אי אפשר לתאר את התגובה בקהל, בוקה ומבולקה רבתי. היו רבים שניסו איכשהו לחשוב איך הם מצליחים להתחמק מהגזירה הנוראה הזאת, שבעבורם הייתה גרועה לאין ערוך מכול הגזירות המחרידות האחרות שניתכו על ראשנו שם דבר יום ביומו. לאכול ביום הכיפורים?! איך אפשר בכלל לחשוב על אפשרות כזאת?
כך או אחרת, מהר מאוד התברר שאין באמת אפשרות ריאלית לחמוק מהגזירה הזאת. הגרמנים הארורים, עברו ותרו אחר כולם, ווידאו שאכן נרשמת התייצבות מלאה שאין מי נסתר הימנה.
וכך התייצבנו שם בשעה המיועדת, קבוצה של כמה מאות יהודים, שבורים וכאובים, והבטנו במאכלים שעל שולחן שעוד רגע עלינו לאכול, ממש עם כניסת הצום ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי.
כאן אירע דבר מעניין. את התגובות בקהל לאותה ארוחת אימה, אפשר לחלק לשלושה חלקים: היו שם בקהל קבוצה של אסירים, שלא באמת עניין אותם שמדובר ביום הכיפורים, ואכן אכן אכלו לשובע נפשם הדוויה. באמת שבלתי ניתן היה לשפוט אותם ע״כ. מה גם שאפילו לפי ההלכה היהודית, אין ספק שהדבר מותר, באשר הוא בגדר של פיקוח נפש בעבור כולנו.
הקבוצה השנייה, הייתה אותם יהודים שאכלו ממש ככפאם שד. היה ניתן לראות כמה שהדבר קשה להם ביותר, אך הגזירה שגזרו המפלצות הייתה חזקה מהם.
אך מה שבאתי לספר זאת דווקא על בני הקבוצה השלישית. אלו היותר אדוקים מבין אסירי המחנה. אלו אכלו באופן שממש בלתי היה ניתן לחזות במראה הזוועה הזאת. אך מה שקרה, כי מיד לאחר שאכלו, הקיאו את הכול חוצה. אלא שאז אותם שטניים ארורים פקדו עליהם להשתרע לאלתר על הקרקע, ולאכול את אותו הקיא שהקיאו חוצה. ״שום דבר לא יישאר בחוץ״ צווחו בקול. ״אם לא תצליחו לסיים את הכול עכשיו, תיאלצו לאכול את הקיא של עצמכם, פעם אחר פעם, כאשר אף אחד מכם לא יחזור הערב לצריף, עד אשר אחרון היהודים יסיים לאכול עד תום״. וכך עמדנו שם והבטנו באימה באותם יהודים שנאלצו לחזור ולאכול את הסירחון שנדף שם מכול עבר״
כך סיים מרדכי את הסיפור המצמית הזה. ״אתם מבינים מה זה בשבילי יום כיפור״? אני ראיתי יהודים שהיו מזי רעב ממש, ובמקום שהאוכל המשובח הזה, יבוא עמוק בעצמותיהם ויזין אותם וירפא את מה שנשאר מגופם הצנום, הם פשוט הקיאו את האוכל הזה חוצה, הגוף פשוט לא יכל לעכל ולהכיל העובדה שאוכל נכנס לגופו בעיצומו של יום הכיפורים״.
אני לא אשכח איך שהייתי מביט בו במרדכי, איך סיפר את הסיפור הזה, כשעיניו מלאות דמעות. כמה יהודיות שורשית ועמוקה הייתה שם. פתאום הבנתי, מאין הוא באמת בא. מי זה היהודי הפלאי הזה שעומד מולי. כך התחבר לי הסיפור הזה לקולו הרם של מרדכי שנשמע לאורך התפילה כולה. איך היה מתייצב לימיני בתפילת ה׳אבינו מלכינו׳, כאשר הוא זה שהקריא כמעט את כל סדר התפילה. אך בדייקא, את אותו ׳אבינו מלכנו׳ מסוים אותו הוא היה חוזר וזועק בקול: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקוֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ!! כאשר את מילת הזעקה נְקוֹם! הוא היה חוזר פעם אחר פעם. כך היינו עומדים שם כול המתפללים, ומקשיבים לו בדומיה, אותה ניתן היה לחתוך בסכין. כולנו ידענו על מה ועל למה. כמה אחים ואחיות, בני משפחה רבים, הוא הותיר שם מאחוריו. וכמה דווקא ביום הכיפורים, המילים הללו קיבלו עוד משמעות עמוקה ומחרידה שבעתיים.
כך גם היה ביתר שאת, בתפילת ׳אל מלא רחמים׳, שאותה מרדכי היה עורך לזכר קורבנות השואה. אין מילים שיכולות לתאר את עומק השבר והכאב שהיה צף ויוצא שם. החלל כולו התמלא בטרגדיה הנוראה ההיא, באסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז ומעולם. ומי עוד כמו מרדכי, שהיה ראוי לשאת ולהדהד את הקול הזה, אותו חלל יהודי אינסופי, של ששת המיליונים שנעקדו, נטבחו, נשרפו ונרצחו, בכול המיתות המשונות.
אז הערב, כשאעמוד שם, בשנה הראשונה ללא מרדכי, אשים את נפשי כאפרכסת. אנסה לתת לקול הזה להמשיך ולנסר בתוכי, ובעיקר בהיכל כולו. להדהד את קולו האלמותי של איש הפלא הזה, מרדכי נוימן עליו השלום. שלא לתת לנוכחות שלו, להיעלם כלא הייתה. כי זאת דומני הייתה הצוואה היותר חיה ונושמת שלו, להמשיך ולשאת את הלפיד היהודי במקום הזה בבית ׳עד מאה ועשרים׳ ברמת החייל בתל אביב. להמשיך ולהעניק לכול היהודים הנמצאים שם, את החוויה היותר עמוקה ופנימית ביום הכ״כ מיוחד ויהודי הזה, יום הכיפורים.
תהיה נשמתו של ר׳ מרדכי בן ר׳ יחיאל צבי נוימן, צרורה בצרור החיים, חקוקה בזיכרון משפחתו המפוארת, קהילת ׳עד מאה ועשרים׳ בתל אביב, והעם היהודי כולו!
