על חיבוקה האלוהי של הסוכה והכלתה השמימית, ועל כינונה מחדש של האינטימיות בחג הסוכות.1 min read

״בְּאַהֲבָתֵנוּ

גּוּף הָפַךְ מָקוֹם,

וּבְזִכְרוֹנֵנוּ

לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם.

מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ,

לַיְלָה מִתְאַדָּה,

מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ

הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״

(יהודה עמיחי)

כשבני זוג נפגשים לראשונה, הם בוחנים זה את זה. שואלים אחד/ת את השני/ה, ובעיקר את עצמם, הרבה מאוד שאלות. מתמודדים עם תהיות וספיקות, מתאים לי או לא? יוכלו או לא להתחבר, להתמודד עם החיים בצוותא, כזוג? כך הם יושבים זה אל מול זה, מקשקשים, מדברים, צוחקים וכו’, אך בפועל, המחשבות של כל אחד מהם עשויות בכלל לנדוד אל מקומות אחרים/נעלמים לגמרי. כי מה שמפריד ומבחין ביניהם, הוא הראש. העולם הנעלם הזה של המחשבות, זה שלעולם לא באמת יוכלו לחשוף זה לעומת זו. זאת זרות שתמשיך להיות נוכחת, ולא בהכרח משנה כמה תהיה הכימיה והשפה המשותפת מצויה שם ביניהם.

ברם, אין באמת מנוס מלעבור את מבחן הראש בהיכרות ההדדית. כיצורים תבוניים בעלי בחירה, אנחנו רוצים לדעת שהבחירות שלנו, ובוודאי שבחירה בבן זוג, ראוי להן שתעשנה ממקום רציונאלי ומושכל, זהיר ומפוכח.

אך יש רגע אחד במפגש ההדדי, שבו הריחוק וההתניה ההיא, כמו תופר ותיטשטש לחלוטין. זהו יהיה באותו רגע פלאי של החיבוק ההדדי. בנקודה מסוימת של היכרותם (המזוהה במסורת היהודית כנישואין), ברגע של שתיקה משותפת, הם יתחבקו. ולפחות באותה נקודת זמן, תהיה קצרה ושברירית ככל שתהיה, הם יהיו יחד. באמת.

כי ברגע ההוא של החיבוק, אנחנו כמו מניחים את הראש ומתמסרים אל הגוף. הראש כמו מורה לגוף, עכשיו זה תורך לקחת פיקוד, לנהל את דיאלוג משל עצמך מול בן הזוג. למצוא ולנסח את שפת המפגש והתלכדות היחד. מה לעשות, להבדיל מהראש, הגוף הוא דווקא הרבה יותר פשוט. פחות מסובך ומורכב, לא מקוטב באינסוף מחשבות בו זמנית. כך שכל שנדרש הימנו הוא בעיקר הרפיה. תחושה של אפשרות למתן אמון, אל מישהו ומשהו שניתן להיות לא רק לצדו, אל ממש בתוכו, להוות חלק הימנו, לחבק ולהתחבק בד בבד. למזג את ההוויה שלך עמוק אל תוך הווייתו, ולהיפך.

בינו זאת, בשביל היחד המשותף והנוכח הזה, אין מנוס משחרור כבלי הגוף, להפסיק להיות תפוס בתוך גבולות הגוף העצמי שלנו, וללכת פיזית, אל גוף אחר, אל ריחות אחרים, דפיקות לב אחרות. זהו אותו הרגע שיהודה עמיחי רואה בו בשיר שפתחנו כ”גּוּף הָפַךְ מָקוֹם“. שם בצוותא חדא הזה, אין עוד שני מקומות שונים, לעומתיים, המתקשרים ומנסים לתווך ביניהם, אלא גּוּפָנִיּוֹת אחת משותפת המכוננת את היחד המוחלט של בני הזוג . מקום שיכול להיווצר רק בזכות התכת הגופים של כל אחד מהם בכור ההיתוך של אותו יחד גופני־נשמתי משותף.

וכך החיבוק של בני הזוג הולך עמם לאורך כל חייה של זוגיותם המשותפת. בערבו של יום, של עוד יום שגרתי ורגיל, רגע לפני שאנחנו עוצמים עיניים ונרדמים, אנחנו לא בהכרח זקוקים לשיחות נפש והחלפת דעות. מה שאנחנו בעיקר זקוקים וחפצים בו, זהו חיבוק אמיץ, עמוק ובלתי מותנה. שנרגיש שאנו קיימים, מצורפים וחקוקים בהוויה המשותפת הזוגית. זו שהשלם שלה גדול ונפלא מסך חלקיה הנפרדים.

כמובן שפעולת החיבוק באה לידי ביטוי לא אך בין בני זוג. היא מופיעה גם בין חברים, בני משפחה ועמיתים. ברגעים שבהם התחושות גדולות מן המילים. כשאנו רוצים להביע הזדהות, תמיכה, נחמה וכו’, אנו מחבקים. בין אם בתחושות של שמחה וסיפוק, ובין אם להבדיל ברגעים של כאב ושבר, החיבוק יהיה שם בשביל לייצר את הביחד האנושי והפשוט הזה. מה שיהיה משמעותי מכל מילה שננסה לומר ולחלוק. אלו הרגעים שבו אנו יודעים שאנו לא לבד, מישהו עמנו, נמצא שם במלוא נוכחותו.

בתורת הסוד מבית מדרשו של האר”י החי (מצפת של המאה 16), אנו למדים סדרת חגי תשרי, הנם בסוד של הגדרה וכינון מחדש של היחסים הכמו-זוגיים המתקיימים בין כנסת ישראל לדודה הקדמוני האהוב, הקדוש ברוך הוא. כך הופך התיאור הרומנטי הנלבב בס’ שיר השירים: “שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי” (שיר השירים ב’ ו’), לאבן יסוד רעיוני-תיאולוגי בהבנת טיבם של חגי תשרי. מן תרשים זרימה לתהליך ההתקרבות וההבניה המחודשת, לאותה מערכת יחסים שהתכוננה לראשונה אי אז לפני למעלה משלושת אלפים שנה.

ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים מזוהים תחת ההגדרה של ‘שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי’. יד השמאל כמייצגת את מידת הדין, זאת השוקלת, השכלתנית והמאופקת. בימי הדין אנו נבחנים ובוחנים מחדש, את מערכת היחסים. בהיכן טעינו, מה נכון לשפר, להוסיף, לגרוע וכו’. ואכן אלו הם ‘ימים נוראים’ של חרדת דין וחשבון נפש, על כל המשתמע מכך. כאן גם נכנס אלמנט נוסף של מה שהאר”י קורא אותו ‘נסירה’. דהיינו, אותה אפשרות של אדם וחווה להביט לראשונה זה בזה, לאחר שנבראו מלכתחילה באופן שבו הם דו פרצופים שהיו דבקים בגבם זה לזו. במק”א הארכתי להטעים את הדברים הללו, אך בגדול זהו רעיון שלמעשה מעמיד את היחסים באופן שבו שני בני הזוג, זוכים למעמד שווה ולעומתי זה לזה, כזה המאפשר להם להתחיל ולנהל ביניהם דיאלוג ישיר ובלתי אמצעי – פנים אל פנים. אם נרצה, היחסים בין אדם לאשתו, נעוצים בסוד הכתוב: “אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב’ יח’). קרי, על מנת שתהיה האישה עזר לבעלה (וחוזר חלילה), עליה להיות תחילה ׳נגדו׳. רק כך מתוך היחס לעומתי שכזה, ניתן לכונן יחסים של קרבה ואינטימיות.

אך כל זה אינו אלא מבוא, מן משחק בחינה מקדים, אל הדבר האמתי. והדבר הזה, נעוץ ברגע החיבוק. בנקודה שבה כמו צלחנו בשלום את שלב השמאל הדוחה, זה של השְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, ומרגישים אנו בשלים לעבור אל שלב הימין מקרבת. או אם נרצה, השלב של הימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. זאת הנקודה שבה אנחנו מביאים את הגופים עצמם אל היחד הזה. חדלים ולו לזמן מה, לבחון ולשקול וכו’, ומרשים לעצמנו להתמזג בהוויה שהיא לגמרי מעבר לעצמנו. הוויה מכילה ומגוננת. או אם תרצו, הוויה מסוככת. זהו הרגע שבו אין מנוס לצאת מהמקום הגופני הקבוע ותפוס שלנו, ולצאת חוצה, אל גוף זר אחר. אל ידיים שמושטות לעברנו. קוראות לנו לבוא ולהתרפק ביניהם. למצוא בתוכם נחלה של נחמה קיומית ותחושת שייכות. זהו כאמור רגע של שחרור ונתינת אמון. אם אם תרצו, רגע של אמונה, של הרפיה ויציאה חוצה מגבולות דירת הקבע הגופנית שלנו, אל מקום שהוא לחלוטין אחר לנו, לא בשליטתנו. מקום של הסתופפות בְּצִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא.  זה שעליו קורא משורר תהילים: ׳כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי’ (תהילים כז’ ה’).

שם במקום של החיבוק המשותף הזה, מתכוננת מחדש ההוויה הזוגית. היא הופכת להיות כזו שאין בה עוד לעומת, אלא אך יחד אחד הוליסטי, שלם.

כך גם אנו ממשיכים ולמדים, כי אפילו צורתה ההלכתית הבסיסית של הסוכה: “שניים כהלכתה ושלישית אפילו טפח” (מס’ סוכה ו’ ע”ב) כמו מורה על צורתה הפיזית של תנועת היד בשעת החיבוק. שני פרקי היד (‘שניים כהלכתם’) וכף היד שכמו אוחזת באהוב (‘ושלישית אפילו טפח’).

בתורת החסידות אנו אף למדים, כי הסוכה היא בבחינת ‘מקיפין דבינה׳. המקיפין אלו הם המקומות הללו מחוץ לכלים עצמם, מקומות שהנם כביכול מחוצה לנו, וכמו מקיפים את הווייתנו מסביב, אך בפועל הם ממש עוטפים אותנו ואנו נספגים לחלוטין בתוכם. המקיפין דבינה, זאת אותה הכלה אימהית ראשונית, שכמו מחזירה אותנו למקום הכי בסיסי בהיות שלנו. הסוכה שמסוככת עלינו בגידולי הקרקע, שאינם יודעים טומאה ומוות. באותה אימא אדמה ראשונית, החובקת אותנו בכנפיה. חיבוק שמעניק לנו את התחושה שלעולם יש לנו להיכן לחזור ולהתרפק, למצוא מזור של נחמה ושייכות. גם אם כבר מזמן התרחקנו מהטבע האימהי הראשוני, והלכנו והתבצרנו (ואף הסתאבנו) בתוך הקביעות הרכושנית, תאוות הקניין, הכיבוש והתחרותיות. בכל מה שמנתק אותנו מאיזו שייכות מכילה למשהו שהוא מעבר לתנועת האגו הפרטית והבלתי יודעת שובע, שאנו כה תפוסים ולכודים בה לאורך כל ימות השנה.

וכמה מובנת מאליה, העובדה שהדרך אל המגע המיני המלא, עוברת דרך תנועת השחרור של הגוף. או אם נרצה, החיבוק. רק מתוך שחרור גופני הדדי שכזה, יכולים בני הזוג להגיע למקום שתוכו רצוף אהבה וחיבור מלאים, ללא כל התניה וחציצה (פיזית ונפשית גם יחד). מקום שממנו אף יכולים וראויים להיוולד תוצאות חיים חדשות לחלוטין. מה שעמיחי קורא לו בשיר שלעיל: מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ, הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה.. שדה של צמיחה וגדילה, של משהו חדש שעשוי לנבוט מתוך המפגש הזוגי היחידני הזה.

כך שאם נרצה, כך דרכנו כמו להוליד חיים חדשים, בתוך הזוגיות הזו המתקיימת בינינו לבין הדוד האהוב. זה שקולו מתדפק על דלת הוויתנו, בימים אלו של הארת פנים מחודשת בחגי תשרי.

הוֹשַׁעְנָא חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ!

זאת קריאתנו המהדהדת בחג הסוכות. ובינו זאת, לא חבוקה ודבוקה אתך, אלא חבוקה ודבוקה בך. בך, בתוכך ממש. שם נמצאת הישועה והשחרור מכל ההגבלים הגופניים, הקבועים והמצומצמים שלנו. שם אנחנו מגיעים להכלה קיומית אמתית, טוטאלית ובלתי מותנית. אבל בשביל להגיע אל המקום הזה, אין מנוס מהרפיה מוחלטת, להשתחרר מכל התפיסות והרכושנות הגופנית שאנו תפוסים בה. להבין שהכול הבל הבלים ורעות רוח. הכול חוץ מאשר אותם רגעי פז של חיבוק, של התמסרות אל מי שאנו באמת חושקים ואוהבים. אלו הם רגעים של התכה הדדית. רגעים שאנו הופכים להיות גולמיים, מימיים.

זאת גם הסיבה מדוע חג הסוכות הוא הזמן שבו אנו גם נידונים על המים הללו וחוגגים את ניסוכם. במובן הזה, חג הסוכות הוא חגה של ההוויה במובנה הראשיתי, כשהיא עוד נטולת צורה קבועה ומסוימת. ההיוליות ההיא, קודם שכל הדברים הלכו והתגבשו אל מתכונתם הכה שונה ונבדלת זה מזה. כך כל ישראל יוצאים בסוכה אחת. חיבוק אחד עצום, שווה והרמוני לכולם. וכמה שמחה לאין קץ, ישנה בתחושת ההכלה האינסופית הזאת. כמה סיבה שאין טובה הימנה, נעוצה כאן לזכות לתחושת ה”וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ“

אז שיהיה לנו חג שמח, רצוף אהבה וחיבוק אמת. שנרגיש מספיק משוחררים ורפים, בשביל לצאת חוצה מגבולות גופנו הקבוע, אל מקום של ארעיות חיבוקית אחת. אל חיבוק שיעניק לנו משמעות ופשר, לאורך כל ימות השנה הבעל”ט.