ימים נוראים

במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא

המאמר – ובו עשרה פרקים, מבקש לקרוא את הברית, ראש השנה והתשובה כביטויים שונים של תנועה קיומית אחת: הפקעת האדם והעולם מ”חזקתם”. “מחצה על מחצה” של הרמב”ם אינו רק חשבון מוסרי, אלא תודעה שבה המציאות נעשית בלתי־מוכרעת; הבינוני הוא משום כך “תלוי ועומד” — אדם שעברו אינו מחזיק בעתידו. ראש השנה הוא הרגע השנתי שבו גם הזמן והחיים עצמם חדלים להיות מובנים מאליהם: לשנה יש “ראש”, ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וקולו הפשוט של השופר מחזיר את האדם אל נקודת הראשית שקדמה לקיבעונותיו. כריתת הברית מבטאת אותה ארכיטקטורה עצמה: חציית הרצף ויצירת מרחב “בין לבין”, שבו יכולה להתרחש הכרעה חדשה. מכאן גם משמעות הציווי “ובחרת בחיים”: אפילו החיים אינם חזקה אלא דבר שיש לבחור בו. התשובה אינה אפוא נקודת המוצא של ראש השנה, אלא התנועה המתאפשרת רק לאחר שהמציאות נגאלה מן הטריוויאליות שלה ונפתחה מחדש לאפשרות, לבחירה ולהתגברות.

המאמר עוסק במשמעותו של המושג “דרישה” בהקשר של סליחות וראש השנה. הכותב מנתח את הביטוי “דרישת שלום” ומסביר כי דרישה אינה רק בקשה אלא פעולה של חקירה ופרשנות פנימית המקלפת את רובדי המציאות הגלויים. לפי המאמר, הקדושה והתשובה אינן מופיעות מאליהן אלא מחייבות את האדם להיות במצב תמידי של חיפוש אקטיבי אחר נוכחות האל והמשמעות העמוקה של חייו. תהליך זה מתואר כמעגל של הארת פנים הדדית, שבו ככל שהאדם דורש ומחפש את עצמו ואת בוראו, כך גם האל “נדרש” ומתגלה אליו. לסיכום, המקור מדגיש כי הדרישה והתחקור העצמי הם המפתח לחיים של תיקון, הרמוניה וחיבור אמיתי בפתחה של שנה חדשה

״בְּאַהֲבָתֵנוּ גּוּף הָפַךְ מָקוֹם, וּבְזִכְרוֹנֵנוּ לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם. מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ, לַיְלָה מִתְאַדָּה, מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״ (יהודה עמיחי) כשבני זוג נפגשים לראשונה,