על אופיה הדואלי של האמונה היהודית, האידיאלית לעומת היישומית. מאמר שני בסדרה1 min read

במאמר קודם הרחבתי את הדיבור אודות עניינה של פרשה שניה בקריאת שמע, ועד כמה היא מייצגת את הצד הפרקטי-יישומי של האמונה היהודית. במאמר זה ברצוני להביט דווקא בעניינה של הפרשה הראשונה ופשר תובענותה האמונית. ותחילה אחזור למאמר חכמים במשנה שהובא בתחילת המאמר הקודם:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה “שְׁמַע” לִ”וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ”? אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כַּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת.

ברכות פ״ב מ״ב

נראה לומר, כי כאשר רבי יהושע בן קרחה מדבר על ׳עול מלכות שמיים׳ הוא בעצם מדבר על מה שאנו קוראים אותו כאן בסדרת מאמרים זו, ׳האמונה האידיאלית׳. במקום האידאלי הזה נתבע מן האדם לקבל על עצמו את ההכרה האלוהית ואת נוכחותו עלי אדמות, באופן היותר טוטאלי ומוחלט. כך ממילא לאחר ההכרזה התיאולוגית – אפיסטמולוגית, של: ׳שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלהֵינוּ, ה׳ אֶחָד׳, באה התביעה האופרטיבית לאלתר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶיךָ. בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ״, וכפי שכבר דרשו חכמים (ברכות סא׳ ע״ב) כתוב זה מחייב את ההתמסרות המוחלטת, בין ברמה הקיומית/גופנית, ובין ברמה החומרית/ממונית.

דרישה זו להתמסרות עד כדי נכונות למסירות נפש ממש, מתבארת שם בתלמוד, כחלק מסיפורו המצמית על חייו ומותו רבי עקיבא. מי שמהווה כדמות מופת ארכטיפית, למודל הטוטאלי של מסירות נפש. כך על מנת שנוכל להתחקות כדבעי אחר עניינה של דרישה אמונית רדיקלית זו, דומני שנכון יהיה להביא את סיפור המאמר כולו, ולנסות להבינו כדבעי עד כמה שדעתנו מגעת:

תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא, שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתיירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טיפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה  כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על-אחת-כמה-וכמה. אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי-עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן קריאת-שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת-קול ואמרה אשריך רבי-עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

ברכות סא, ב

לפנינו תיאור קיצוני של האופן שבו יישם רבי עקיבא את חובת לימוד התורה בחייו. לכאורה מבחינה דתית גרידא, לא היה עליו להסתכן כך בלימוד תורה בפומבי עד כדי סיכון חייו ממש, ולמעשה זאת הייתה השאלה ששאל אותו פפוס בן יהודה. אלא שכאן באה תשובתו הנחרצת של רבי עקיבא, ע״כ שבעיניו עסק התורה מייצגת את עצם אפשרות ההיות, וכפי שהביא מדברי הכתוב: ׳כי הוא חייך ואורך ימיך׳, כאשר ע״כ הביא לעומתו את משל הדגים והים. לימים, כאשר נתפס רבי עקיבא בגין דברי התורה שהרביץ בתלמידיו ונגזר למוות, בעת שהוציאו להריגה, היה זה זמן ק״ש, והיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל, כאשר תוך כדי שהוא קורא את הכתובים הפותחים של פרשת ק״ש הראשונה. וכשאמרו לו תלמידיו עד כאן! ענה להם, כל ימי הייתי מצטער על כתוב זה ׳בכול נפשך׳ שמשמעו שישנה חובה להתמסרות טוטאלית עד כדי מסירות נפש ממש, ואמרתי מתי תבוא לידי ההזדמנות לממש את ההוראה הכה תובענית הזו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימה? ומוסיפה הגמ׳ לספר, שהיה מאריך במילת ׳אחד׳ האחרונה בכתוב הראשון של שמע, עד שיצתה נשמתו באחד.

טרחתי לחזור ולבאר את דברי הגמ׳ המצמררים הללו, בכדי לחדד את הרעיון ולפיו הגרסה הדוגמטית שמופיעה לפנינו ומיוצגת בדמותו, חייו ומותו של רבי עקיבא, נושא למעשה בחובה את המודל האמור לעיל משמו של רשב״י (ויש בכך גם בנותן טעם, כי הלא רשב״י הוא תלמידו המובהק). בעיני רבי עקיבא החיים והתורה חד מהם, אין כל אפשרות להפריד ביניהם. כך שממילא מתבקשת מסירות הנפש באופן כה טוטאלי ואבסורדי כאחד, זאת באותה מידה שבעיני תלמידו רשב״י, מתחייבת המסירות עד כדי התבטלות מזריעה בשעת זריעה וחרישה בשעת חרישה.

תפיסת חיים זו מגיעה למעשה לנקודת השיא, באופן סיום חייו המצמרר של רבי עקיבא. לאחר שנתפס ונגזר דינו למוות בגין הרבצת התורה ברבים, מגיע הרגע שבו למעשה תפיסת החיים הטוטאלית והאבסורדית הזו, מגיעה לכלל מימוש. כביכול באופן אקראי, אותה שעה שבה היה מוצא להריגה, שעת קריאת שמע הייתה, ורבי עקיבא היה ׳מקבל עליו עול מלכות שמיים׳ באמצעות קריאת פרשה ראשונה של קריאת שמע, אמרו ע״כ תלמידיו ׳עד כאן!׳ עניינה של קריאה זו, נושאת בחובה את תמצית תפיסתו של רבי ישמעאל האמורה לעיל: ׳הנהג בהם מנהג דרך ארץ׳! או באופן שבו סיכם זאת החכם אביי, ׳הרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם׳. הוי אומר, זהו אבסורד קיומי שזועק מתוך עצמו, שאין באמת דרך ריאלית ליישמו. הסיטואציה המחרידה אליה נחשפו תלמידי רבי עקיבא, משקפת בתמציתה את הסתירה הבלתי אפשרית בין החיים ואופן התנהלותם הטבעית, כשהם מופיעים כהנגדה מוחלטת לנוכחות האלוהית עלי אדמות.

מדרש זה מופיע במק״א בדברי חכמים (מנחות כט׳ ע״ב), באופן שבו הראה הקב״ה למשה את אופן מיתתו של רבי עקיבא ואיך שוקלים את בשרו במקולין, מי שהיה דורש תילים תילים של הלכות על כל קוצו של יו״ד, וע״כ אמר משה לפני הקב״ה: ׳זו תורה וזו שכרה׳?! דהיינו, אין שום קורלציה בין אופן יישום התורה הטוטאלי, לאופן תגמולה ומימושה עלי אדמות. כאשר ע״כ בא המענה מאת האלוהים: ׳שתוק שכך עלתה מחשבה לפניי!׳ (עוד על מענה זה, ראה בשלהי המאמר הרביעי בסדרה).

אלא שכתגובה לדברי תלמידיו, השיב רבי עקיבא: ׳כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה׳. כאן אנו למדים על האופן שבו תפיסת התורה הטוטאלית האמורה (הבאה לידי ביטוי במשל הדגים), מצטרפת לחלוטין לאופן סיום חייו של רבי עקיבא. דהיינו, התפיסה ההיא הנה למעשה חלק ואף נגזרת, מאותה התמסרות אמונית מוחלטת, שבה שום דבר ממה שקורה אותו לא משפיע או מערער חלילה, את עוצם דביקותו הבלתי מותנית באידיאת האחדות האלוהית.

תפיסה זו מגולמת למעשה באותו ׳אחד׳ שמהווה את גולת הכותרת של האמונה היהודית כולה. האחדות האלוהית שוללת באופן גורף כול אפשרות לדואליזם ולו מסוים. האלוהים נוכח וממלא את ההוויה כולה, וכל מה שקורה בה יצוק ונגזר מאותה אחדות אלוהית אינסופית. שלילת הדואליזם הזו, לא מאפשרת בעצם את אותה הפרדה שאנו עוסקים בה במאמרים אלו. באחדות האלוהית, האידיאה והיישום חד הם, כתרי רעי דלא מתפרשי. כל גרסה אחרת שכביכול ממתנת את היישום מהאידיאה, בהכרח משמעה החלת סובלימציה באידיאה והטמעתה באופן פרגמטי ומתון יחסית. זאת לעומת עוצמתה וחריפותה הטוטאלית המאפיינת אותה בבסיסה.

זהו א״כ פשר תגובתו של ר״ע לתלמידיו על קריאתם כלפיו ׳עד כאן׳! ר״ע מגלה את אוזנם כי למעשה, כל ימיו היה מצטער ע״כ שאין באמת באפשרותו להביא למקסום את ההתמסרות אל האידיאה, למקום שבו הכול מצטרף ובטל את האידיאה האלוהית במלוא טהרתה. זהו פשר תוספת הדברים בשולי הסיפור התלמודי האמור: ״היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב”ק ואמרה אשריך ר”ע שיצאה נשמתך באחד״. כי ה׳אחד׳ בתפיסתו של רבי עקיבא, הוא ארוך ומקיף את כל חלל ההוויה, מנקודת ראותו הכול מתחיל ונגמר באחדות זו, כל הווייתו הולכת ומכוונת אליה זו והמסירות לעומתה. ה׳אחד׳ שרבי עקיבא מאריך בו, לוקח אותו עד ליציאת הנשמה ממש. כך היא מקבלים חייו את חותם הנכונות והאימות האולטימטיבי. וכך גם מעידה בו הבת קול ע״כ שאשריו ואשרי חלקו שנשמתו, הוי אומר, הווייתו, הולכים ומצטרפים אל האחדות האינסופית הזאת.

ובהקשר זה, מן הראוי להוסיף ולהביא את מאמר הגמ׳ הנודע אודות ׳ארבעה שנכנסו לפרד״ס׳, ומה הייתה הכוונתו התיאולוגית של רבי עקיבא לחבריו קודם שעשו הם את הצעד הנועז של הכניסה לפרד״ס:

״ת”ר ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר”ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״ (חגיגה יד׳ ב׳).

המאמר החידתי הזה, פותח בפנינו צוהר נפלא לאופן התמודדותו של רבי עקיבא, עם האתגר התיאולוגי הגדול שהיה כרוך בכניסה לפרד״ס. כי בקצרה רק אומר, כי הפרד״ס עניינו החוויה שבה האדם כביכול מתוודע אל הנוכחות האלוהית באופן היותר בלתי אמצעי, ללא כל התניה רפלקטיבית. המשמעות היא צלילה תודעתית-מדיטטיבית לסוד ההוויה, שם בנקודה היותר פנימית, מגיע האדם עד לנקודה הראשיתית היותר קדומה, שבה הוא כמו נדרש להכריע האם ישנה אכן ישנה קוסמית באותה דואליות מובנית המתקיימת בין אלוהים לעולם ולהיפך (ההגות הגנוסטית שרווחה בתקופתו ההיא של רבי עקיבא, במאה ה2 לספירה, אכן אימצה במובהק את התפיסה הדואליסטית הזאת ביחס אל האלוהות). אלוהים והעולם נראים כבכיכול באופן זהה לחלוטין, השיקוף הוא מוחלט, או בל׳ של רבי עקיבא ׳מקום אבני שיש׳, היינו מקום שבו המציאות משתקפת בצורה מזוקקת, שאו אז, מורה רבי עקיבא לחבריו, ׳אל תאמרו מים מים׳, דהיינו, אל תעשו את ההפרדה בין שתי הישויות, אלא ראו בהם כיישות הוליסטית אחד גדולה. ואכן, רק רבי עקיבא אכן הצליח ׳להיכנס ולצאת בשלום׳, שלושת חבריו האחרים, לא הצליחו לשמור על הצלילות האפיסטמולוגית הזאת, וקרה להם מה שקרה להם. זאת לעומת רבי עקיבא, שזאת הייתה גולת הכותרת של דמותו: שלילתה המוחלטת של הדואליות באופן הופעתו האימננטית של אלוהים בעולם.

ואם נחזור לסיפור אודות חייו ומותו של רבי עקיבא, דומני שנוכל לקבל תמונה חדה ובוהקת אודות אופן היישום של פרשה ראשונה של קריאת שמע, ובדייקא הכתוב הראשון (ובדייקא עוד יותר המילה האחרונה של כתוב זה). ואם לחזור למאמר שהובא לעיל, אודות כך שפרשה ראשונה של קריאת שמע היא בבחי׳ ׳קבלת עול מלכות שמים׳ ואילו פרשה שניה היא בבחי׳ קבלת עול מצוות, הרי שניתן לקבוע שחייו של רבי עקיבא נשארו חקוקים בפרשה ראשונה של קריאת שמע, כקבלת עול מלכות שמיים, כך הוא מהווה בעבורנו את המודל האולטימטיבי של האמונה בגרסתה האידיאית הטהורה. אך זהו מודל שהוא חריג ואקסצנטרי בעצם הגדרתו (ולמעשה שייך למה שזיהינו במאמר קודם, כ׳עושים רצונו של מקום׳ במובן של צדיקים גמורים), זאת באשר הפרשה השנייה העוסקת בקבלת עול מלכות שמיים, מגיעה כמובנית בעצם דוקטרינת האמונה. הוי אומר, האמונה בגרסתה האידיאית, זקוקה כביכול לאפליקציה שתאפשר לה להתקיים לאורך זמן ולהפיח רוח של חיים ותקווה בחיים הארציים. או אם נרצה, להפוך את ׳זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה׳, לפעילות שיש בה ממד של אמונה ומגמת תכלית. כך היא דרכינו לנהוג בדברי התורה מנהג דרך ארץ, ולהבטיח ש׳רבים יעשו ויעלה בידם׳.

ולסיום מאמר זה, אביא את דברי חכמים בספרי, אודות האופן שבו הם פירשו את חובת ההתמסרות המופיעה בפרשה ראשונה של ק״ש. כל הדעות המופיעות במאמר זה, הנן גרסאות שונות לאופיה הטוטאלי של תביעה זו:

ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך וכן הוא אומר ‘כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה’, רבי שמעון בן מנסיא אומר וכי היאך איפשר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא מעלה הקדוש ברוך הוא על הצדיקים כאילו הם נהרגים בכל יום. שמעון בן עזיי אומר בכל נפשך, אהבהו עד מצוי נפש. רבי אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך.

ספרי ואתחנן פל״ב

הצדיקים האמורים כאן, הם אותם צדיקים גמורים שהזכרנו במאמר קודם, אלו שאנו קוראים בהם “עושים רצונו של מקום” (בהמשך לדברי התוס׳ המתבארים שם). הדביקות הבלתי אמצעית שהם מתאפיינים בה, בהכרח כביכול גם שמה את הווייתם במצב של מוות מתמשך. וכל׳ של רבי שמעון בן מנסיא ׳כאילו הם נהרגים בכול יום׳. אך זהו כמובן מצב שבהגדרתו הוא אבסורדי ובלתי אפשרי, ברמת היישום הקונפורמיסטית הרחבה.

במאמר הבא ניגע באי אלו הבדלים הבאים בהקשר זה לידי ביטוי, בין שתי הפרשיות בקריאת שמע. אך ביתר שאת, נציג את מודל האמונה האידיאית, כמטרים לא רק ברמה האפיסטמולוגית, אלא מבחינת צורת עיצובה וכינונה של האמונה בחיי האומה היהודית.