טו’ באב במסורת היהודית הוא דווקא יום של סיומים. לפי דברי חכמים בתלמוד, ביום הזה חדלו למות מתי המדבר, כל אותו הדור שחטאו בחטא המרגלים. כך גם באותו היום הובאו רבבות הרוגי ביתר לקבורה. לצד אירוע נוסף המציין סיום, והוא בכך שביום הזה של טו’ באב הפסיקו להביא עצים למערכה שעל המזבח.
משהו בשלושת הדברים הלכאורה מאוד לא קשורים הללו, לוקח אותי להרהור על טיבה של האהבה. אותו הדבר המרכזי שאנו מציינים וחוגגים ביום הזה.
יש משהו אכזרי מאוד ברגש האהבה. היא מכילה בתוכה פער בלתי נסבל בין הדמיון והרגש הפנטסטי המופשט, למציאות הממשית כמות שהיא.
בדמיון אנחנו כמהים ועורגים, מתגעגעים וחושקים לאין קץ. אך לעומת זאת כאשר אנו מגיעים לשלב ההטמעה וההכלה בפועל, בהרבה מאוד מקרים משהו שם משתבש בדרך. אותה אהבה גדולה פשוט מתרסקת על סלעי הריאליה. היא לא באמת מצליחה לענות על הציפיות, להתממש ולבוא לידי ביטוי אמתי.
ובינו זאת, אני ממש לא בהכרח מדבר על קשרים שמסתיימים בפרידות וכאב גדול. אלא בראש ובראשונה, על עצם התכהותה ושחיקתה של האהבה הגדולה עם השנים, קשיי הפרנסה וגידול המשפחה וכו’. כמה לפעמים, ואולי אף באופן בלתי נמנע, קיים פער ומרחק עצום, בין אותם השנים הראשונות, תקופת תור הזהב של האהבה היוקדת, לאופן נוכחותה בימיה המאוחרים בשנים לאחר מכן.
תחשבו לרגע על מתי המדבר. ארבעים שנה הם מסתובבים במדבר ציה ושממה, וכל מה שיש להם זה בעיקר ציפיה וכיסופין, המתנה אינסופית להיכנס ולבוא אל הארץ המובטחת. והנה ברגע האמת, נגזר עליהם להישאר שם, באותו מדבר של שממה. למות בארץ גזירה של ציפיות והמתנה. זאת כשמאידך, מי שדווקא זכו להיכנס ולבוא בשערי הארץ המובטחת, היו בני הדור הבא, אלו שנולדו בשלב מאוחר בהרבה, קרוב יותר אל שלב הכניסה לארץ.
אך מה שלא פחות מעניין הקשר הזה, זאת העובדה כי למעשה מתי מדבר לא חדלו למות בטו’ באב, אלא דווקא בט’ באב, זאת כמבואר במדרש (הובא ברש”י במס’ ב”ב קכ”א ע”א), בכך שלמעשה כל שנה היו נכנסים כ15 אלף יהודים לקברם בליל ת”ב ולא היו מקיצים משנתם, עד שבשנת הארבעים נכנסו לקברם אותם אלו שנולדו כבר לאחר חטא המרגלים, אך להבדיל מכול הקודמים להם, הקיצו בבוקר משנתם. כך הם היו עושים בכל לילה עד לטו’ באב, שאו אז כשהם ראו את הלבנה במילואה, היה זה סימן בידם, שיצאו הם מכלל אותה גזירת כליה שהושתה על ראשם. כך שמדוע אנו מציינים דווקא את טו’ באב כיום שנפסקו מלמות, ולא את תשעה באב עצמו?
אלא שמכאן למדנו, כי עצם העובדה כי ציפייתם הייתה למות באותם ימים, היה בה די בכדי להוציאם מכלל חיים של אמת. כי על מנת שיוכלו לחזור ולהתכלל בתודעתם במציאות החיים התוססת, היה עליהם להשלים עם האופציה לחיים, בכך שהמוות אינו נוכח עוד בחייהם כאופציה כה ממשית של ציפייה. רק בטו’ באב הם באמת ניעורו מעפר, הבינו כי עליהם להתחיל ולחיות, להאמין בכל ליבם כי תם כוס התרעלה ודרכם סלולה לחיי אמת בארץ ישראל. כך שאם לסכם את עיקרון זה, הרי כי לעתים מה שיש לנו לקבור זאת דווקא את הסקפטיות והאחיזה במוות.
כך גם בסיפורם של אותם הרוגי ביתר. מרד בר כוכבא, היווה רגע נדיר של תקוות אמת. כשישים שנה אחרי החורבן, הצליח העם היהודי להרים ראש מחדש, להעניק לעצמו את התחושה שאולי זה בכל זאת אפשרי. עד אשר אפילו גדול החכמים רבי עקיבא, ראה בבר כוכבא כמלך המשיח וגואל ישראל. אלא שאז כל החלום הענק והרגעי הזה, התרסק על סלעי המציאות הטרגית והכ”כ כואבת. המרד הגדול הוכרע באכזריות על ידי הליגיון הרומאי, רבבות יהודים נטבחו, ולמעשה בכך נחתם כמעט לחלוטין תקופת הזוהר של היישוב היהודי בחבל יהודה.
אך באופן אירוני ואפילו תמוה משהו, אנחנו מציינים בחגיגיות, דווקא את נקודת הקצה של כל הטרגדיה הזאת. העובדה שהותר להביא לקבורה את אותם הרוגי ביתר. אנחנו אפילו אומרים עד עצם היום הזה, ברכה מיוחדת בברכת המזון – הטוב והמטיב, לזכר אותו מאורע חיובי.
כי מה שאנחנו לומדים משני הסיפורים הללו, הוא כי לפעמים צריך לדעת לקבור את הציפיות. או אם לדייק, בשביל להמשיך הלאה אל האהבה הבאה והציפיות והחלומות שהיא אוצרת בחובה, עלינו לקבור במדבר הציפיות והחלומות שהיו לנו עד כה. לסיים את הדורש סיום ולנוע קדימה.
הכניסה לארץ ישראל, לא יכלה להתממש על ידי החולמים הגדולים, הם נשארו שם במדבר, נקברו בעפרו ביחד עם כל הציפיות והחלומות הגדולים. כך גם עם הרוגי ביתר, בשביל שהעם היהודי יוכל להמשיך הלאה, הוא היה חייב לקבור את מתיו. לשים מצבה גדולה מעל הדור הטרגי ההוא שהמשיך לחלום ואף להילחם בעוז למען הגשמת אותם חלומות ורעיונות גדולים.
בירושלמי מובאת אמירתו המתריסה של רבי יוחנן בן תורתא לרבי עקיבא: “יעלו עשבים על לחייך עקיבא, ואין בן דוד בא”. הנה לנו שוב אלמנט של התרסקות וקבורה. ואמנם, רבי עקיבא אכן נקבר ועמו כל החלומות, והעשבים ממשיכים לעלות מן האדמה. אם נרצה, החיים צומחים על שלדי כל הדור החולם ההוא, אבל האם זה אומר שעל רבי עקיבא היה לכלוא ולסרס את ציפיותיו וחלומותיו הגדולים? בוודאי שלא. כי כך אופיים של חיינו הפרטיים והלאומיים גם יחד, לאחוז באומץ בבאר החי של החלומות האינסופיים, אבל בו זמנית לדעת כשצריך לקוברם ולהמשיך הלאה. והמשיח? הוא ימשיך לחיות בחלומות וכיסופי הדורות, הניסיונות להגשימו ימשיכו לנחול אכזבות והתרסקויות צורבות, ובכול זאת, החיים הריאליים עוד נוע ינועו – עם ישראל חי!
כי לאהוב באמת, משמעו להמשיך ולחיות. אותה אהבה שעליה נאמר שהיא עזה כמוות, היא אהבת שווא, אהבתם של החולמים שעלולים למות ועשבים יעלו לחייהם קודם שהיא עוד באמת תתגשם ותבוא.
וכאן אנו באים אל הסיום האחרון, בכך שהפסיקו להביא עצים אל המערכה שעל המזבח. דווקא בסיום הזה, ישנו מקור נפלא לאופטימיות. האש שעל גבי המזבח, מסמלת את ההתגלות הטרנסצדנטית שממעל, היא מופיעה ברגע של הבזק שמימי המייצג את ריצויו של אלוהים ממעשה בני האדם.
הבאת העצים לעומת זאת, מסמלת את העבודה האנושית הסזיפית. בני האדם מלקטים עצים בחום הקיץ הגדול, אוספים ענף לענף זרד לזרד, זאת עבודה שכולה ציפיה. שיהיה העצים העבשים הללו, ראויים ללכוד את האש הגדולה, את ההתגלות המרהיבה שבריצוי האלוהי. אבל למעשה האנושי ישנו רגע של סיום, בנקודה מסוימת, האדם עוצר, הוא מבין שהוא עשה את שלו ומעכשיו זה לגמרי נתון ביד החסד האלוהי.
אם נרצה, זאת סודה הפלאי של האהבה. היכולת שלנו ליצור את התשתית האנושית הראויה לאותה אש גדולה ואינסופית שעשויה להיות מוצתת בינינו. להבין שהקשר עצמו יש בו יסוד שמימי-אלוהי, כאשר אנחנו בסה”כ אלו שנתבעים לספק לו את עצי המערכה, לוודא שהם מספיק ראויים בכדי שתילכד בהם האש ותוצת כראוי בקרבם.
אז אולי זה נשמע לכם קצת “ווערטל” ועצוב, כל מה שאמרתי עד עכשיו, אבל לפחות לטעמי יש בתובנות הללו דווקא משהו מפכח ואף בלתי נמנע. כך שביום הזה שאנו כה חוזרים לכמוה ולכסוף, להתגעגע אל אותה אהבה קמאית וטהורה, זאת שלרגעים נדמה לנו שהיא כבר רחוקה מאיתנו מי יודע כמה שנות אור, כדאי שנזכור גם הצד הזה של האהבה ואופן הופעתה בחיינו.
אז חג שמח לאוהבים, אך לא פחות מכך, לכמהים והמתגעגעים. ושרק לעולם לא נחדל להתגעגע!
