פרשת שבוע

מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת

מאמר זה, הולך להיות שונה ואפילו מאוד, מהרבה מאמרים הגותיים אחרים כאן בפלטפורמה זו. הוא נושא בחובו הרבה מאוד תחושות ומחשבות. הוא מתייחס לאירוע שקשה

מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את

פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן

יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים

“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״ אחת החידות הגדולות

שיעור שנמסר לפני כתשע שנים בפני חברים מקשיבים, ועוסק בעניינה של הקנאה והאופן שבו היא קשורה למקדש והיפוכו בחורבן. זאת לצד עניינה של הלאומיות היהודית