קטגוריות
פרשת שבוע

על עניינם של ווידויי הביכורים והמעשרות. מאמר הגותי לפרשת כי תבוא1 min read

פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן ארוכות טווח. קיומן בפועל למעשה מתפרש על פני למעלה משלוש שנים, שבהם יש לאדם שדות עמוסי מוצרים עסיסיים של פירות וכל טוב הארץ, ובכל זאת נמנעת ממנו האפשרות ליהנות מכול הטוב הזה.

תחשבו כמה רצון וחמדה יש לו לאותו חקלאי, לזכות סוף כול סוף, אחרי כל כך הרבה השקעה וציפייה, להעלות על שולחנו את אותם פירות עליהם הוא כה עמל, לטעום מטעמם הערב ולשבוע מטובם. אין הלא תחושת סיפוק נפלאה ואולטימטיבית יותר. אך בכל זאת, באה ההוראה התורנית ומורה לאדם להתאפק, לא לעשות שום דבר עם אותם פירות, בשלושת השנים הראשונות לגדילתם, שבהם הם מוגדרים כערלה. כאשר אפילו גם לאחר מכן, מוטלת עליו החובה לבצע סדרה ארוכה של הפרשות ונתינות לאחרים (מה שנקרא בעגה התורנית, תרומות ומעשרות), עד אשר יוכל באמת להגיע אל הרגע הכה נכסף ההוא.

פעמיים בפרשה זו אנו מוצאים את חובת ההגדה בפני הכוהן במקדש, שאף עונה על שם ׳ווידוי׳, על אותם הפירות שהגיעו להשלמת תהליך ההמתנה וההפרשה הנדרשים.

הפעם הראשונה, היא בהבאה מידי שנה אל המקדש את אותם ביכורי פירות שגדלו והגיעו לבשלות ראשונים באותה שנה. וכך נדרש האדם לומר אל מול הכוהן שאליו הוא מביא את אותם ביכורים:

״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה.  וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.  וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ (דברים כו׳, ה׳-ט׳).

והשאלה עולה מאליה, מה עניין כל השחזור ההיסטורי הזה, אל אותם פירות שצמחו במציאות הארצישראלית של הכאן ועכשיו? לשם מה נדרש פה האדם לרטרוספקטיבה שכזאת ההולכת כה רחוק לסיפור ירידתו של העם היהודי למצרים וכו׳?

אך עוד בטרם נתייחס לכך, מן הראוי לתת את דעתנו לפעם הנוספת המופיעה לאלתר בפרשתנו, העוסקת גם היא בחובת הגדת ווידוי על הפירות, והאופן שבו הגדה זו מכשירה למעשה את היכולת ליהנות מאותם פירות.

כאן אנו מתוודעים להוראה התורנית על ההוצאה מהבית של כל אותן תרומות ומעשרות שעודם נמצאים ברשותו של אדם  (בשנה הרביעית לאותם גידולים). כאשר גם על כך חלה חובת ׳ווידוי׳. דהיינו, לבוא ולהתוודות שאכן הוא עשה. וכך מתארת זאת בפנינו התורה:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ (שם, יג׳ טו׳).

שני מקרים אלו נושאים בחובם עניין שהוא בעיניי עמוק ונפלא מאוד. הווידוי עניינו למעשה, הכרה. האופן שבו אנו מעמתים את עצמנו אל מול ההוויה. מחלצים את מי ומה שאנחנו מאותה מלכודת של תנועת זמן והיעדר מודעות, אך לא פחות מכך, כמו גואלים עצמנו משלל הסיפורים וההצדקות, אותם אנו מוכרים לעצמנו לאורך כל ימות השנה, תוך כדי שאנו מכירים במציאות כמות שהיא. מכאן כמובן מגיע עניין הווידוי המוכר לנו ממעשה התשובה. אותו ווידוי שהוא בעצם גולת הכותרת של מצוות התשובה עליה אנו מחויבים ביום הכיפורים.

במעשה הווידוי אנו עושים פעולה כפולה: א. אנו מודים ללא כחל ושרק, בעובדה כי אותן פעולות אכן נעשו. ב. מאמתים ומעמתים את עצמנו אל מול המעשים שעשינו, כך שממילא אנחנו גם לוקחים עליהם את האחריות הנגזרת, ע״כ המשתמע מכך. אם נרצה, בפעולת הווידוי ישנו אלמנט מובהק של היחלצות מעצמנו, מאותה עצמיות קטנונית, משכרת ומשקרת. זאת אותה עצמיות הגורמת לנו לברוח מכול זיקה למה שאנו עושים ופועלים בעולם, להתחפר במרחב אגוצנטרי צר שכולו תעתוע והטעיה עצמית. זאת הסיבה כי הווידוי בהגדרתו מתרחש ׳לפני ה׳. זאת היא קריאת הווידוי האולטימטיבית: ׳על חטא שחטאנו לפניך׳! זאת א״כ עניינה של ההכרה המכוננת של הווידוי, באופן שבו הוא יוצק בנו את המטמורפוזה המכוננת של מעשה התשובה.

זאת היא ג״כ עניינו של ווידוי המעשרות. ההישגיות הבוטנית הבלתי רגילה של האדם בשעה שהוא מצליח סוף כול סוף, אחרי תהליך ארוך, סיזיפי ומייגע, להביא את פירותיו פנימה לביתו שלו, עלולה להיות מסוכנת. כי טבע האדם (שמא אף באופן בלתי נמנע) הוא, להתבצר בתוך הישגיותו החומרית, לייחס את כולה אליו ולעוצם כשרונו. כך הופכת אותה השגיות ככלי שרת להאדרה עצמית-נרקיסיסטית, כזאת שכותרתה היא: כוחי ועוצם מידי עשה לי את החיל הזה! וכמה סכנה מוסרית מוכמנת כאן. כמה ניכור ואף התאכזרות יכולים לצמוח על קרקע אגוצנטרית חולנית שכזו.

אלא שכאן מורה לנו התורה, את חובת הווידוי. זאת הוראה שתכליתה להוציא אותנו מעצמנו, מאותו נרקיסיזם והאדרה עצמית, להבין שהאדם לא חי אל מול עצמו, וכי אדרבה, אם ברצוננו לזכות בחיים שיש בהם מרכבים של סיפוק ואושר, עלינו בהכרח להחיל סובלימציה, להטמיע במאוויינו הספונטניים מקסימום איפוק ושליטה עצמית. את סובלימציה אגוצנטרית זו, נדרש האדם לבצע באמצעות יציאה חוצה, ביכולת לראות את אותם ׳אחרים׳ שלא שפר גורלם לזכות באותו האושר, ולהעניק דווקא להם את זכות הראשונים ליהנות מאותה חגיגה בוטנית (ובייחוד הדברים אמורים כלפי הכוהנים והלווים, אשר באופן קטגורי, מתוקף מעמדם, נמצאים שם במעמד ייחודי זה של ׳לפני ה׳, וממילא הם גם אלו הראויים להיות הראשונים לזכות בשלל הטוב הבוטני הראשוני).

אם נרצה, יש כאן הוראה שבאה וממרכזת את האדם לפני הסחורה. את הסובייקט הטהור כמטרים לאובייקט הדומם. הפירות וכול היתר, אמורים להיות משרתי האדם במובנו הנבדל והייחודי, ולא להיפך. אבוי יהיה לנו אם ניפול שבי בקסמו של הטוב החומרי – דיוניסוסי.  כמה עירנות מוסרית נתבעת בכדי שהטוב המטריאליסטי לא יגרום לנו חלילה, להיעשות לאדישים ומנוכרים. שלא ממש נצליח לראות באמת את אותם ׳הלוי, הגר, היתום והאלמנה׳. כך שהמבחן העמוק העולה מעניינו של הווידוי, הוא ביכולת לרתום את האובייקטים הבוטניים הללו, לטובת קידוש האדם כסובייקט נבדל. כך ממילא אנו מזדכים על הסולידריות החברתית, בהכרה ראויה בצורכי האחר העומד לעומתנו. זאת סימביוזה עמוקה השזורה בין חווית האושר, למידה הטובה והמתכונת המוסרית הראויה.

ומכאן יכולים אנו אף להבין ככפתור ופרח, את פשרה של חובת הווידוי הראשונה האמורה בפרשתנו, וזאת במצוות הבאת הביכורים. כי אותו מסע אחורנית בזמן, באופן שבו נתבע האדם לשחזר ולגולל את סיפורה הראשוני של האומה, בירידה למצרים, היציאה לחירות וכו׳, עד להגעה הנכספת לארץ ישראל, עניינו ליצוק בתודעתו של האדם, כמה כל ההישגיות הבוטנית הזו, רחוקה מאוד מלהיות טריוויאלית. וכי אדרבה, כולנו כפרטים, לא יכולנו להשיג ולהגיע להיכן שהגענו, אם לא אותו מסע קולקטיבי ארוך ומייגע. או אם נרצה, ישנה כאן קבלה עמוקה, של העובדה שאנו איננו פועלים בחלל ריק, חלל שכביכול כל מה שיש בו זה אותו ׳אני ואפסי עוד׳, אלא הדברים, גם כאשר מדובר בהישג שהוא כולו של אותו אדם פרטי, מתחוללים בתוך קונטקסט הרבה יותר עמוק, ארוך ועשיר, כזה שחוצה ממדי זמן ומקום ריאליים. או אם נרצה, הווידוי כמו מאמת בעדנו, כמה שבעצם הכול, אבל הכול, נס להתנוסס. כן, גם מה שנראה לנו שכולו על טהרת המאמץ וההשקעה הפיזיים של אותו חקלאי, הכול מתקיים בפלא קיומי גדול, פלא נצחיותה של האומה הישראלית. וכמה גם כאן, ישנה היחלצות מתוך מקום אישי-תועלתני, ואימוץ של גישה רחבה ועמוקה לאין ערוך.

הארה זו פותחת בעדנו הבנה עמוקה בכתוב הפותח את סדר ההגדה לפני הכהן בהבאת הביכורים:

״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ״ (שם, ג׳)

וראה שם בפי׳ רשי״ על אתר:

׳ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה׳

ובוודאי שדברים אלו סתומים, איך עצם האמירה לכהן נושאת בחובה אמירה ע״כ ׳שאינך כפוי טובה׳?

אלא כי כפי המתבאר, עצם תנועתו של האדם חוצה, מעבר לגבולות קיומו השאננים, היא זו שכמו מבטיחה לו את ההיחלצות מהמקום האגוצנטי הצר והמסוים שלו. זאת עניינה של ׳הגדה לפני ה׳. האדם הופך להיות נס להתנוסס של הכרת אמת. האיש הישראלי עולה ובא ירושלימה, בפני הכהן אשר יהיה בימים ההם, וכמו מעיד בפניו כי עצם הגעתו זו ואימות הוויתו הטבעית ומנעמיה, לעומת ההוויה האלוהית, יש בכדי כמו לחלץ את הטובה ממצב של כפייה, להבעה כנה של תודה והוקרה. כך שאותו ׳ואמרת אליו׳ האמור כאן בכתוב, מתייחס בעומקו לעניינו של הווידויי. קרי, לאימות של התופעות הטבעיות עם נקודת מוצאן המטא-פיזית הראשונית. כי הכרת הטובה היא הנקודה שבו הסובייקט מתעלה מעל הטריוויאליות הנסיבתית של ההוויה, ויודע לטוות לה פשר ומשמעות שכאמור חורגים בהרבה מן המצוי של הכאן ועכשיו.

ואם בהקשר הקיומי עסקינן, מן הראוי לחדד כאן את האופן שבו התורה מכניסה לנו כך, כביכול בדרך אגב, את העניין איסור האכילה באנינות, הטומאה והנתינה למת.

ולכאורה הלא, אין בכך כל קשר לעניין הנתינה אל אותם נזקקים האמורים וכו׳? אלא כי מכאן אנו למדים, על היסוד הקיומי המובהק של ההוראה המוסרית האמורה. בשביל שבאמת הפירות יהיו במצב של חיים, ככאלו שהם חלק מחוויית חדוות החיים ואושרם, עליהם להיות במצב של חוצה, של פתיחות מתמדת, ולא חלילה בתנועה של התחפרות והתבצרות. כי דווקא בתנועה האגוצנטרית ישנו אלמנט של התחפרות ומוות, פחד ובהלה מתמדת. זהו מצב תודעתי/נפשי שכביכול כופר בהרמוניה הכללית, באנושיות במובנה המשותף והמצטרף. כך שכאשר אדם נותן רק לעצמו, הוא כביכול במובן זה, נותן למת, הופך את הפירות מחיים ותוססים, לקמלים ומתים.

כאן אולי אפשר להוסיף ולהאיר בהקשר האמור, את מובנה של המילה ערלה. הערלות לעולם עניינה זרות וריחוק. משהו או מישהו, שאינו חלק בלתי נפרד מאתנו. אנחנו חשים בנוחות ונעימות, רק עד כמה שהערלות אינה נוכחת שם. אך לא פחות מכך, יש בערלות גם ממד של אטימות וסגירות. כך גם התורה מורה לנו כי ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד״ (דברים י׳ טו׳). כך שהדרך כביכול ׳לגאול׳ את הפירות הללו, מהמקום הזר והמנוכר, האטום והמכונס, הוא באמצעות פתיחתם חוצה, מתן אפשרות של זכייה בהם, דווקא למי שלא עמל בהם, שלא חש בגינם תחושת סיפוק וכוח. כך הם הופכים להיות חלק מהלב החי, הפועם וההרמוני של ההוויה כולה.

זאת א״כ עניינו של הווידוי שנעשית בהגדרתה: לפני ה׳. ׳וקמת ועלית אל המקום וכו׳. זאת ההוראה. שם אנו באמת יוצאים חוצה מגבולות עצמנו, מתעמתים ומתאמתים אל מול הנשגב הטרנסצנדנטי. וכך אנו חוזרים ומאמתים, גם את כלל הווייתנו, הופכים את ההישגיות החומרית שלנו, למקור אמתי של אושר וסיפוק. וכמה יפה לסיים בהקשר הזה, בל׳ הנפלאה של הכתוב:

״וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ..״

כי כך, ורק כך, ניתן להגיע למצב של סיפוק ושמחה אמתית, רק כאשר ה׳אתה׳ הולך ומצטרף אל ׳הלוי והגר אשר בשעריך׳. נעשה חלק ממרקם הווייתי שבו השלם וההרמוני, גדול ורחב בהרבה מסך חלקיו הפרטיים.

שבת שלום ומבורכת!

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *