בעולם החסידות בכלל וחסידות חב”ד בפרט נחשב היום ח”י אלול, כיום שבו נולדו שניים ממייסדי תנועת החסידות והבאת בשורתה לעולם; הבעל שם טוב, והאדמו”ר הזקן בעל התניא. חסידי חב”ד מוצאים לנכון לציין את היום המיוחד הזה בשלל אירועים והתוועדויות חגיגיות. ולאדם העומד מבחוץ, נראה העניין מוזר קמעה, מה עניין יש בציון ימי הולדת? ממתי מוצאים אנו שימי הולדת הוא משהו הראוי לציון? איזה אח ורע ישנו למנהג שכזה? וככלל, הלא כבר מקובלנו מהחכם מכל אדם, כי “טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ״?
על מנת להתחקות בפשרו של הקשר זה של סוגיית הלידה, עניינה ומשמעותה, נדמה יש ללכת לרגע אחורנית במסע בזמן בתולדות האמונה היהודית – מונותאיסטית לדורותיה:
ההנחה כי העולם הוא תוצר בריאתו של האל, היא ללא ספק ההנחה הראשיתית המשמעותית והחשובה ביותר בעבור כל אדם מאמין עלי אדמות. אך עדיין כאשר בוחנים שיטות מחשבה יהודיות לאורך השנים, הלכתיות ופילוסופיות שונות ומגוונות, דווקא נקודה זו היא הפחות נוכחת ומשמעותית באותן הלכי מחשבה ורוח. הגדיל לעשות הרמב”ם במורה נבוכים, שטען כי תיאורטית ניתן לבאר את כתובי התורה בפרשת בראשית ככאלו העולים בקנה אחד עם תפיסת הקדמות, הגם שכמובן טען מיניה וביה, כי סיבת דחייתנו את תפיסה זו, באשר היא מקעקעת את האמונה היהודית מבסיסה.
אפשר לחשוב על לא מעט סיבות, מדוע שיח האמונה היהודית לדורותיו (והאמונה המונותאיסטית בכלל) נמנע מלהעניק תשומת לב הגותית מיוחדת, לסוגיה זו של טיב היחסים בין היש הנמצא לאין האלוהי, ומה פשרה של הבריאה? האם אלוהים הוא טרנסצנדנטי להוויה או אימננטי לה? בהיכן נגמר העולם ומתחיל אלוהים ולהיפך? וכמובן, מה המשמעות המוסרית והדתית של שאלות יסוד תיאולוגיות, אונטולוגיות, ואף קוסמולוגיות שכאלו?
מה שבטוח הוא כי בשאלות הללו ישנו ללא ספק יסוד חריף מאוד של נפיצות רעיונית, עד כדי סכנת כפירה וטשטוש אידיאי (לשיא הגיע העימות הרעיוני הזה, במאה ה-17 בהגותו הפנתאיסטית של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה, שטען לזיהוי מוחלט בין העולם לאלוהים). אמונת הייחוד מתקשה, שלא לומר בלתי מסוגלת באמת, לנסח נוסחה רציונאלית מובנית שיכולה להתקבל על דעת אנושית, באופן שבו ישות אינסופית בוראת מציאות סופית, כשזו האחרונה ממשיכה להיות מיוחסת אליה במובהק, כשהיא גוזרת את אפשרות קיומה, מאותה זיקה בסיסית ומתמדת.
יש הרבה מאוד מה להאריך בהקשר זה, באופן שבו האמונה היהודית לדורותיה הכילה ופרשנה, תרגמה והטמיעה את רעיונות אבסורדיים אלו (במובנם התיאולוגי העמוק), בדוגמה היהודית, אבל לא פחות מכך בחיים הדתיים – יהודיים. סדרה ארוכה של כלים וריטואליים דתיים נוצרו על מנת לאפשר לאדם להגיע לאיזושהי תחושת נגיעה בנקודת השקה נעלמה וחמקמקה זו, ביחס שבין העולם והאדם לאלוהים שממעל לו. אך לא פחות מכך, להצליח לקחת את אותו אלוהים שבשמיים ממעל, ולהטמיעו כישות נוכחת ורלוונטית, בארץ מתחת, בחיים הממשיים, הריאליים והשגרתיים.
תורת הקבלה אכן הייתה אולי הראשונה שההינה לגעת בסוגיות יסוד אלו בצורה הכי בלתי אמצעית, באופן שכאמור, היה לגמרי חסר תקדים בשיח הדוגמטי – יהודי. היא הציעה שורה של נוסחאות תיאוסופיות, שרטוטים וקונסטרוקציות, שתכליתן לגולל את אופן ההשתלשלות מנקודת המוצא – הריש לכל רישין, ועד לנקודה התחתונה והנמוכה ביותר של הבריאה. היא הייתה הראשונה שהמירה את המילה ‘בריאה’ במילה ‘השפעה’. הכול בעיניה הוא בסופו של דבר, אופן וצורה של השפעה מסוימת. הקרנה של אור ותכונה ספציפית, שיוצאת ובאה מנקודת המוצא האלוהית, תוך כדי שהיא מכותבת ומתמזגת עם הארות ותכונות אחרות הקוטביות לה, ומתוך התייחסות והתכתבות מתמדת שכזו, הולך ומתהווה היקום ההוליסטי הנמצא, עד שהוא מגיע לכלל מימושו בפועל עלי אדמות.
אך הגישה הקבלית לא הסתפקה במישור התיאורטי, היא גם הציעה מנעד של כלים ושפה תיאורגית עשירה וענפה, המאפשרת לאדם לקחת חלק פעיל באותו מערך השפעתי, ליצור בו שינויים ויחסי גומלין מכוונים יותר, ובכך להביא לתוצאה משופרת וקולעת יותר להוויה הארצית ולתכליתה האלוהית.
אך עדיין כל זה, נשאר ברובד אזוטרי מאוד, נסתר וחמקמק מהחיים היהודיים היומיומיים. מאפשרות ממשית המוצעת בפני היהודי המאמין, זה שאינו בהכרח הוגה דעות דגול, אלא כזה שאך מצפה לחיות את חייו באופן הקרוב והמכוון ביותר לנוסחה האמונית – יהודית, זו המסורה לו מדור דור מיום עמדו של העם היהודי למרגלות הר סיני ועד לימיו הריאליים שלו.
ואז הגיע הבעל שם טוב, אי שם בראשית המאה ה-18, וחולל את תנועת ‘החסידות’. הוא היה הראשון לזהות כמה העם היהודי במתכונתו הגלותית – נוכחית, לוקה בחסר במגע ישיר ובלתי אמצעי לשורשו האלוהי. כמה מסכים ומשוכות עומדים בדרכו בבואו לגעת בראשית האלוהית, זאת הקדמונית ביותר אך לא פחות גם הטהורה, הקסומה והפלאית ביותר. כמה לעתים המנגנונים והריטואליים ההלכתיים, משיגים לעתים דווקא תוצאה של תחושת התניה וריחוק (ובמידה רבה של צדק) מעולם הקדושה והפלא האלוהי. הבעל שם טוב הביט סביבו נכוחה, וראה יהודים לאין מספר שהפסיקו באמת לנשום את הרוח האלוהית המנשבת בבריאה, לשאוף מלוא ריאותיהם תחושה של הכלה ורצייה באשר היותם ברואים בצלם אלוהים. בנים אתם לה’ אלוהיכם, קרא הבעל שם טוב לעומתם של אותם יהודים. בראייתו של הבעש”ט, אין מי שלא ניחן ביכולת למשוך עצמו ואת הבריאה כולה, אל אותה נקודת ראשית של הרעווא דרעווין (הרצון הראשוני לכל הרצונות). אל אותו מקום הרמוני, רצוף אהבה ותקווה, שבו כולם רצויים, ברורים, נעימים ונחמדים לפני המקום. כך ממילא, הפכה חובת שמירת התורה והמצוות, לדבר שכולו אומר שמחה ותקווה, דבקות וכיסופין לאל חי.
כך בזכותה של תנועת החסידות שכמו הפציעה ממרום, זכו אלפים של יהודים פשוטים וטהורים, בשיטה חדשה המכילה פרקטיקות שונות ומגוונות שאפשרו להם לחזור ולהתחדש, לגאול עצמם מהמציאות הסופית והדטרמיניסטית הזו שהם לכודים בה. להשתחרר מאפרוריות שגרת חייהם ואתגרי הקיום הנוראיים (בייחוד בתקופה ההיא. פולין של המאה ה-18), וכמו לעוף אל על. לחזור ולנבוע ממעיין החיים האלוהי. לגעת באינסוף, לחוש את קיומו ואת אהבתו האינסופית. וכפרפרזה לאחת מתורות הבעל שם טוב היותר ידועות, הוא עשה בעדם ‘צוהר’ לתיבה הסגורה והמקובעת של מציאותם (בחייהם הדתיים והארציים גם יחד), ובכך להחדיר את אותו קרן אור עליונה אל מציאותם זו ההרמטית, כשהיא מחוללת בהם מטמורפוזה רוחנית של ממש. ומה לנו גבוה ונאצל יותר, מן עובדה זו הפשוטה כי רבבות של יהודים, החלו להרגיש פתאום שייכים ורלוונטיים, בתוך הסיפור היהודי העצום הזה. זהו ללא ספק, היה קו פרשת מים שקשה להפריז בחשיבותו, בתולדות האלוהות בישראל, בסיפורה של האמונה היהודית ובאופן הנגשתה והכלתה בקיום היהודי – היומיומי.
אלא שעדיין, גישתו זו של הבעל שם טוב, היה בה במידה רבה מן הקוטביות המובהקת לגישה הקבלית – מסורתית. ממקום אזוטרי ונעלם של תורות סוד העוברות בין קבוצות אליטה מצומצמות, למקום אקזוטרי וממשי. האלוהים כביכול יצא מגבולות השיח בשפת הסתר הקבלית, ועבר להיות נוכח ומפעם אצל העם שבשדות, התנחל בממשות הקיומית והאופטימיות האנושית הפשוטה.
בהקשר הזה אפשר לראות בבעל שם טוב כאקזיסטנציאליסט היהודי הראשון, זה שזיהה עוד הרבה לפני כל ההוגים במאה ה-20 כי הרבה יותר ממה שהאמונה שוכנת בדעתו של אדם, היא לוקחת חלק ונחלה בלבבו, במציאותו הקיומית ובהוויתו היומיומית.
אך מה שהיה חסר, זאת השיטה, המתדולוגיה שמסנתזת בין השניים. ושמא אף אדרבה, רותמת את הגישה הנטורליסטית החסידית הזאת, לחלק מובנה מהשיטה הרעיונית המופשטת. או אם נרצה, איך כל זה חוזר ומתקשר לשאלת השאלות התיאולוגית – קיומית ההיא: האלוהים והעולם ומה שביניהם.
כאן נכנס ממשיכו גדול תלמידיו של גדול תלמידיו – המגיד הגדול ממזריץ׳ – רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו”ר הזקן, בעל התניא. הוא היה הראשון שלקח את השיטה הקיומית המופלאה הזו, ומינף אותה לשיטה מחשבתית ערוכה וסדורה. הוא היה הראשון שהתחיל לדבר על האדם ומהותו האלוהית, כחלק מדיבור שיטתי על אלוהים מחד ועל העולם מאידך. או אם נרצה, הוא היה הראשון שבא בתביעה אמונית ודתית מן האדם, למצב עצמו ככזה שעומד בנקודת התווך הראשיתית הזו. להפוך את שאלת ‘לידתו’ של העולם והיווצרותו משאלה שהיא קוסמולוגית ותיאולוגית מופשטת, לכזו שהיא בראש ובראשונה ומעל הכול, שאלה אנתרופולוגית מוסרית, על מיהו ומהו האדם ומה תכליתו עלי אדמות. כך פתאום שאלת ה’לידה’ הפכה להיות אולי המשמעותית ביותר בהוויית האדם, הכול נוגע ומחובר לנקודה זו, וממנה תוצאת הלוואי הדתית, המוסרית ואף התרבותית. האם טיבה של לידה זו, הוא ממלא כל עלמין, או שמא היא בהכרח מחייבת את אותו דווקא סובב כל עלמין? מה משמעותה של תיאורית הצמצום המפורסמת (מבית מדרשו הקבלי של האר”י)? האם ניתן לפרשה כפשוטה? ומה תהיה המשמעות של פרשנותה ‘שלא כפשוטה’? מהו יחודא עילאה ומהו יחודא תתתא? מה בין מקור האור גופא להארה היוצאת הימנו? וכן על הדרך, שאלות וסוגיות לאין מספר, החוזרות ונשנות במשנתו של האדה”ז כחוט השני באופן עקבי ושיטתי. הוא כמו חוזר ומתעקש פעם אחר פעם, לגעת בבסיס הכי ראשוני של הווית הבריאה. אך מעל הכול, בטיבו של האדם האמון על הממשק וההזדקקות של הבריאה לראשיתה האלוהית.
בעוד כ-12 יום יציין העולם היהודי את א’ תשרי, ראש השנה – כ’יום הרת עולם’. היום שבו לפי המסורת היהודית נברא העולם, וככזה, כל באי עולם עוברין בו לפני המקום במשפט, כבני מרון (משנה מס׳ ר״ה, פ״א מ״ב). אך למי שיודע, יום זה של א’ תשרי דווקא אינו היום שבו נברא העולם. זה החל להיבראות דווקא חמישה ימים קודם לכן בכ״ה באלול, מה שמיניה וביה עושה את א’ תשרי ליום שבו נברא האדם. השאלה שכמו עולה מאליה, היא א”כ מה פשר יש ביום זה, ביום שבו נברא האחרון ובחיר הנבראים, האדם, שדווקא אותו אנו רואים כ’יום הרת עולם’? אלא כי פה נעוץ הסוד, הורותו ו’לידתו’ האמתית של העולם, נעוץ דווקא בבריאתו והופעתו של האדם עלי אדמות. הוא זה שבעצם מעניק משמעות ופשר לכל סוגיות ה’לידה’ הזו. בלעדיו, הכול ישן וקדמוני וכמו לא נברא מעולם. הוא זה ההופך את שאלת ‘לידת העולם’ לסוגיה מוסרית נוכחת, המפעמת ומוטמעת בחיים הממשיים. הוא זה החוזר ומפיח את העובדה הקוסמולוגית ההיא, בבריאה כולה. ביכולתה להיות יסוד של התחדשות והתפעלות מתמדת ואינסופית.
כך שאם נרצה, אם יש מישהו ש‘נעשה אדם‘ נאמר בעבורו בהקשר הזה, מיהו אם לא רבינו הגדול, המאור הגדול לממשלת הלידה והתהוותו של העולם, האדמו”ר הזקן – בעל התניא. כל העולם כולו שנברא באי שם לפני ה’ אלפים תשפ״ג שנים, כביכול ציפה לרגע לידתו והופעתו, על מנת שיעניק משמעות חדשה ומיוחדת לעצם המושג הרעיוני של זו של ‘לידת העולם’. כך שאם א’ תשרי הוא יום בריאת העולם באשר הוא יום בריאת האדם, דומני שלא תהיה זאת מן הגוזמא לקבוע, שיום לידתם של אבות החסידות הבעל שם טוב, ובעל התניא, הולם לא פחות לראות בו כ’היום הרת עולם’ במובנו היותר עמוק ופנימי. היום שבו מושג ‘יום ההולדת’ הפך להיות משמעותי ורלוונטי, נוכח ומפעם מאי פעם.
ולסיום, אם היה זה האדמו”ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, ראה את עצמו כאמון על העיסוק העמוק והשיטתי בסוגיית ‘לידת העולם’ וראשיתו האלוהית, הרי שהרבי, רבי מנחם מנדל שניאורסון, ממשיך דרכו ומורשתו כשבעה דורות לאחריו, היה מי שעסק ופעל יותר מכל אחד אחר (ובאופן חסר תקדים), בסוגיית ‘אחרית העולם ותכליתו’. או אם נרצה, איך להביא את אותו עולם שנולד בדבר ה’ וברוח פיו, אל נקודת תכליתו ותיקונו השלם. בבחי’, סוף מעשה במחשבה תחילה, וסופו נעוץ בתחילתו.
בראייתו של הרבי, דורנו זה, הוא אחרון לגלות וראשון לגאולה. זאת ראייה שיש בה אלמנט מובהק של סגירת המעגל הסופית. בתפיסתו של הרבי, אין עוד מקום לדבר אך על הלידה הראשיתית ההיא, במנותק מן החיבור המידי לתכליתו, לביאת משיח וכו’. כך שאם אכן העולם שנולד אי שם לפני ה’ אלפים תשפ״ג שנים, נמצא ברגעי תיקונו האחרונים, הרי כי זאת אחריות המוטלת על כתפי כ״א מאיתנו בדורנו זה האחרון. שומה עלינו לעשות הכול על מנת שהעולם אכן יגיע אל ייעודו השלם בצורה האופטימלית והמכוונת ביותר. ע”כ המשתמע והנגזרת מכך.
אז שיהיה לנו יום הולדת משמעותי ומעצים, וכהכנה ראויה ליום הרת עולם בעוד פחות משבועיים. ושנזכה שיקוים בנו בקרוב: ״וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּו. וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּו. וְיאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו: ה’ אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל מָלַךְ. וּמַלְכוּתו בַכּל מָשָׁלָה“.
במהרה בימינו אמן.
כתיבה וחתימה טובה – לשנה טובה ומתוקה!
[1] קהלת ז׳ א׳
[2] משנה מס׳ ראש השנה פ״א מ״ב
