״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם״
הנגף, או בלשוננו המגיפה, הוא האירוע עם פוטנציאל האיום הגדול ביותר על קיומה של האומה והאנושות בכלל. שתי הפרשיות שקדמו לפרשה זו (פר’ תרומה ותצווה) עוסקות ביצירת מרכז הכובד הרוחני של האומה הישראלית, המשכן. אך מה שאנו למדים בפרשה זו, הוא כי תכליתו של מרכז זה אינו אך ספיריטואלי גרידא, אלא יש לו משמעות ופשר קיומיים ממש. כך שתכליתו של המשכן, בהיותו נקודה שבה כולם מתחברים ומתאחדים בו, מאפשרת את ההתמודדות היעילה והנכונה אל מול האיום הקיומי, קרי, המגיפה. כי אם ישנה תחושה שהמשכן אמור להעניק לכל מי שמתלכד סביבו, זאת את תחושת השייכות.
וכאן מן הראוי לדבר על עניין השייכות. להיות שייך, משמעו בהכרח להרגיש חלק. חלק ממשהו שהוא גדול ורחב ממך. לתפוס לעולם את עצמך כדבר שאיננו שלם, כזה שדורש להצטרף ולהשתלם אל מול זולתך, לעומת משהו או מישהו שהוא מחוץ ומעבר לך. זאת גם הסיבה שהפרשה המורה על בניית המשכן אינה פותחת בציווי על מעשה הבנייה עצמו ובשורת השראת השכינה האצורה בו, אלא דווקא באופן ההצטרפות וההתחברות אליו: ‘דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי’. התרומה עניינה יציאה ממקומו הפרטי, הצר והאגואיסטי של האדם. זהו מעשה שדורש פתיחת הלב והכשרת הנפש, המבוטאת בכתוב במילים ‘ידבנו ליבו’. כך שעוד קודם שאלוהים מגלה את אפשרות השראתו במשכן, הוא משרטט את אופן ההתקשרות אל היכל ההתגלות הזה.
המרכזיות הזו היא אשר מאפשרת לכלל לתפוס את עצמו כישות הטרוגנית מחד, אבל מלוכדת ומגובשת מאידך. כזו אשר בה הפרטים כולם נושאים את עיניהם וליבם אל נקודת מרכז תרבותית ורוחנית אחת משותפת. וכל׳ הגמ’: ‘נמצאו כל ישראל מכוונים ליבם למקום אחד’ (ברכות נו’). כך מהווה המשכן (ובהמשך המקדש), את הבסיס הזהותי שלעומתו כולם שווים ומשתווים (זהו כידוע פשר ההשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים במקדש, שעניינה השתוות מוחלטת לעומת הגילוי האלוהי. וכפשוט שמילות השתחוויה ושוויון מכותבות אטימולוגית אהדדי). והחידוש המופיע בהוראה זו על השקלים, הוא האופן שבו התלכדות זו נושאת בחובה את סוד האפשרות להתגברות על המגיפה. רק התלכדות אשר תהיה בהגדרתה שוויונית בהחלט, תוכל לאפשר לכלל בני החברה להתגבר על טרגדיה בקנה מידה כה רחבת היקף, כמו מגיפה.
כאן באים אנו לעניינה של תרומת מחצית השקל. בראיית הכתוב, תרומה זו כמו מבטיחה את ההינצלות מן המגיפה. השוויוניות מאפיינת בראש ובראשונה את צידה הנגטיבי של המגיפה. היינו, באופן שבו היא תוקפת ומערערת את חייהם את כל בני האדם באופן שווה לחלוטין. כולם מאוימים על ידה באופן זהה. אין כל יתרון לאיש על פני רעהו. כך שמצב של מגיפה, אם נרצה או לאו, הוא כזה שבו כל בני האדם מתאחדים בגורלם המעורער המשותף. זאת תחושת שוויוניות שאין לה אח ורע. ואם בצד הנגטיבי כךֿ, הרי שביתר שאת שבעתיים, כך פני הדברים בצד ההתמודדות עם המגיפה והניסיון לגבור עליה.
וכאן הדברים מתחברים למה שאנו כבני אדם חווים בשנתיים האחרונות. כי אם ישנו שיעור שהאנושות כולה למדה בשנתיים הללו שבה מגפת הקורונה לקחה מקום כה קשה ועמוק בחיינו, הוא בכך שכולנו רקמה אנושית אחת, במובן הכי עמוק ובסיסי של המילה. ובערבו של יום, באותו האופן שבו מה שקורה בצדו האחד של העולם, הצליח פשוט למוטט את העולם בצדו השני תוך שבועות ספורים בלבד, כך בדיוק, עד כמה שנשכיל לראות את עצמנו כפסיפס אינסופי של פיסות וחלקים, אשר השפעתם אהדדי היא קריטית ומידית, נוכל להתגבר על המגיפה ולהביסה. זאת האחריות והחובה המוסרית האלמנטרית המשחרת לפתחם של בני האדם בתקופה נוראה שכזו, לחדול להגדיר את עצמם כאינדיבידואלים עצמאיים, ו/או אפילו כקהילות ויחידות חברתיות הפועלות מתוך כללים ודפוסים פרטיקולריים. כל הימנעות מגישה ברורה ונחרצת שכזו, תהיה משמעה קושי אקוטי ביכולת להתמודד עם המגיפה כדבעי. כך ששלילת חירויות הפרט (הפרטיות והקהילתיות כאחד), ע”כ המשתמע והנגזרת מכך, הנן מן ההכרח הבלתי יגונה בהקשר זה. כי זוהי המשמעות העמוקה של להיות חלק בתקופה מסוימת זו שבה ענן המגיפה מרחף מעל ראש כולם אם נרצה, להגדיר את עצמנו באופן הקולקטיבי/גנרי היותר רחב. כשהגדרה ראשונית זו היא המשמשת כנקודה הארכימדית של החלטותינו על המותר והאסור, הראוי והפסול. זאת אמת המידה ואין בלתה. כל אחת אחרת, תגזור בהכרח את המשכה של הטרגדיה והשתרשותה עד לאין קץ.
זאת הסיבה שאלוהים מצווה את משה על המפקד באמצעות מחצית השקל. הוראה זו מכמינה בתוכה משמעות כפולה: האחת, עצם העובדה שמניין בני האדם נעשה אמצעות מטבעות ולא באופן ישיר, וההוראה הנוספת היא, בכך שעל המניין להיעשות באמצעות מחצית השקל בדייקא. ערכו המוניטרי של הכסף, נגזר כולו מן המשא ומתן הפיננסי המתקיים בו, כך שאין לאדם כשהוא כשלעצמו מה לעשות עם הכסף שברשותו. כך שהמניין באופן הזה, כמו מעיד על האופי הדיאלוגי המתמיד היצוק בבסיס טיבו של האדם. אך ביתר שאת, מחצית השקל מייצגת במובהק את אותו ה’חלק’ שאנו נדרשים לתפוס את עצמנו בו. למצב את הוויתנו באופן שהיא בהגדרתה לא יותר מאשר חצי, היינו, אין לה שום יתרון ביחס אל השלם האידיאלי, שיכול להיווצר אך ורק באמצעות מגע וחיבור עם חצי נוסף. כך אנו באים אל המניין ומגדירים עצמנו בשעת המגיפה. ולא פחות מכך, כך דרכנו להצטרף אל הגורם המאחד העליון הנוכח בעולמנו בהתגלות האלוהית שבמשכן.
וכאן הדברים מתחברים ככפתור ופרח להוראה הנוספת האמורה בפרשה זו, המורה לנו על עיקרון השוויון המוחלט הנתבע מעמנו, באופן הצטרפותנו אל ההתמודדות המשותפת באיום המגיפה: ‘הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם’. הוי אומר, בעידן של מגיפה אין לא עשיר ולא דל, לא מעמד גבוה ולא מעמד נמוך, כולם שווים בתכלית מול האיום המרחף, וממילא אל מול ההצטרפות והאחריות המוסרית המתחייבת. רק כך כמו יכולים כולם לזכות לכפרה וגאולה אמתית מצרה צרורה זו. ולא, לא עניינים נשגבים מיסטיים לפנינו, אלא הוראה מוסרית החקוקה בסלע אורחותיהם של בני האדם ושאיפתם להישרדות והמשכיות קיומית.
ובינו זאת בינה!
