על התיאולוגיה הקיומית של הממשות: מאמר לדמותו הפלאית של החכם רבי פרופ׳ שלום רוזנברג זצ״ל. מאמר ליב׳ באדר א׳ – לרגל שנה לפטירתו (פורסם אשתקד – סמוך ללכתו)1 min read

בשנה שעברה, בתאריך יב׳ באדר, הלך לעולמו החכם היהודי הנפלא פרופ’ רבי שלום רוזנברג ז״ל. זאת הייתה אבידה גדולה לעולמה של מחשבת היהדות וחיסרון עצום לכול שוחרי חכמה ודעת. לרגל מלאות 12 חודשים לפטירתו, אני חוזר ומעלה את המאמר שפרסמתי לזכרו, תוך כדי התייחסות לחג הפורים – אותו ציינו יומיים לאחר מכן.

להלן המאמר:

את רבי שלום היכרתי בהיכרות שטחית יחסית. ניהלתי עמו כמה שיחות לאורך השנים, כמה היה פתוח ומאיר פנים בצורה בלתי רגילה. הזדמנתי אותו אף לדבר בכמה אירועים הגותיים שקיימתי לאורך השנים, אין צריך לומר שההיענות שלו תמיד הייתה ברצון ובחפץ לב.

אך עיתוי הסתלקותו של פרופ’ רבי שלום רוזנברג, הוא מצמרר במיוחד בעבורי. כי ההיכרות הראשונית שלי עמו, החלה לפני למעלה מעשור, באירועים מיוחדים שקיים ידידי היקר יבדלח”ט הר’ אליהו בצלאל במרכזים התרבותיים/יהודיים שלו (לדורותיהם), לציון וחגיגת הפורים בקריאת מגילה ולימוד, ולהבדיל, בליל ת”ב בקריאת מגילה איכה ולימוד בעניינו של החורבן וכו’. אני הייתי זה שהיה אמון על קריאת המגילות באותם אירועים, כשלצדי תמיד ישב שם פרופ’ רוזנברג, כשהוא מאזין ברוב קשב.

איזו אוזן לימודים הייתה לו. איזו יכולת מופלאה לקחת את קריאת המגילה שלי, ומיד לאלתר לשפוך אור של שיח ותובנה באותו הטקסט, הוא כמעט היה מעורר מחדש את הטקסט, הופך אותו לחי ונושם. כה הפכה קריאת המגילה במחיצתו לחוויה מיוחדת במינה.

כמה שפע של חכמה היה שם, איך הוא בדרכו השקטה, ידע להכניס את שומעיו למסע נפלא בין הוגים ושיטות, פילוסופיה ומחשבה יהודית מחד, לצד פילוסופיה יוונית, קונטינטלית, אך בעיקר הייתה מחשבתו נתונה לזו האקזיסטנציאליסטית. כי מה שידע לעשות רבי שלום יותר מכול, זה לגעת בבסיס הקיומי של כולנו. לפענח את טיבו של הקיום בכלל וזו היהודית בפרט, במקום הכי שורשי ועמוק שלו. כאן גם היה החיבור שלו לתורת החסידות, ולמכמני תורתו הקיומית של רבי נחמן מברסלב בפרט. היה משהו בנשכנות הרעיונית של רבי נחמן, בחריגות המחשבה שלו, באופן שבו הוא מטלטל בהלך רעיונותיו את הסדר הקיים של התפיסה המסורתית והקונפורמה היהודית, שנגע ונגהה במיוחד ברבי שלום. וכך הוא גם הצליח להעניק לכולנו, שומעי לקחו באותם אירועים את התחושה האחרת, זו הנוספת, המנסה ללכוד את הטקסט אך כנקודת מוצא אריכמדית לגבהים ועומקים שהם הרבה מעבר ומעבר לנתון הטקסטואלי המצוי בפנינו.

וכאן ברצוני לחלוק עמכם הקוראים, תורה נפלאה של רבי נחמן לחג פורים (ליקוטי מוהר”ן, תורה י’ ח”א), שדומני שהיא קשורה בעומקה לדמותו והלך הגותו של רבי שלום.

באותה תורה, שוזר רבי כחוט השני בין עניינו של משה לעניינם של מרדכי ואסתר (בהתבסס על הגמ’ במס׳ חולין קלט’ ע”ב), בכך שעניינם הוא האמונה בידיים: בבחי’ “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ”. רבי נחמן מדבר שם בדרכו החידתית, על ההתמודדות אל מול העבודה זרה, זו שעושה את האלוהות המופשטת לממשית ומוחשית. כך גם האופן שבו מתארת לנו התורה את ההתמודדותו של משה כנגד העבודה זרה בהופעה במעשה העגל, היא שמה את הדגש על עניינם של הידיים: “וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל”.

כך גם כאשר הופיעה העבודה זרה בדמותו של המן, הייתה יכולה האמונה לתת את תשובתה ההולמת באמת, רק כאשר כביכול היא הגיעה עד לרובד הממשי ביותר, של בחינה הנקראת: “קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ” (וכל׳ שם ר”נ שם: “קיימו בבחי׳ רגליים, וקיבלו בבחי׳ ידיים”). כך היה ניתן לשבור את הכפירה במופעה הממשי/פאגני. בראייה זו, הסוד של נס המגילה, הוא המשך לאופן המלחמה המכוונת בעמלק. דהיינו, דווקא כאשר האמונה הרעיונית המופשטת, עושה את דרכה כל הדרך אל הממשות, או אם נרצה, אל הקִיּוּמִיּוּת במובנה היותר רוטיני וקבוע.

רבי נחמן מפליא לדבר שם, אודות סודה של אסתר בכך “שברוח הקודש נאמרה”. דהיינו, לקחת את אותה רוח הקודש שמוכנת בסתר המדרגה, כל הדרך מטה, אל בית אחשוורוש. אל מה שר”נ קורא לו “ליבו נשא את רגליו” או כפי שר”נ דורש בכך את הכתוב בס’ משלי (ה’ ה’): “רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ”. כי רק בזכות ירידה שכזו היה כוח ביד אסתר לשבר את הממשות האלילית שבהופעתו של המן. וכפי שמסיים שם ר”נ: “והיינו דדוקא ‘אסתר ברוח – הקדש נאמרה’, כי הרוח הוא בלב, ועל – ידו נתגלה הארת הידים והרגלים, רק העקר תלויה ברגלים, בחינת אסתר“.

אתם מבינים? חג פורים הוא החג שבה האמונה לובשת פנים, או ליתר דיוק, מסיכות של ממשות. אותה אידיאה מופשטת ואינסופית, שבלתי ניתנת להמחזה כלשהי, מקבלת ממד קיומי-ממשי בשמה של ההתמודדות עם הממשות הלעומית, זאת המתאגרת אותה ואף עומדת עליה לכלותה (עמלק, המן). כי בהתמודדות שכזו, אין מנוס מהמחזה נגדית. מאימוצה של ההתמדדות באותו מישור קיומי בדיוק.

כך דווקא מתוך הממשות הקיומית במצבם של היהודים בשושן, בעת שהאלוהות המקדשית נעדרה מפניהם, הגיעה ההכרעה הפלאית באמצעות תושיותה של אסתר. באופן שבו דווקא היטעמותה בממשות המלכותית בבית אחשוורוש, היא זה שעמדה ליהודים והקנתה להם את נס הצלתם. וכמה ניתן להבין א”כ, מדוע אלוהים הוא הנעלם הגדול זה המגילה, כי מה שהיא כן מגלה, זאת דווקא את אותה נשיות ממשית המגולמת בדמותה של אסתר.

ואם אחזור לדמותו של רבי שלום שאנו עוסקים בה, הרהרתי ע״כ כי יש משהו סמלי בעובדה שהיכרותי עמו החלה דווקא בחג הפורים, וכך גם הסתלקותו מעולמנו כה סמוך לחג הממשי הזה.

כי אם יכולתי לציין ולהדגיש במיוחד את יכולתו האינטקטואלית, הרי שלא היה לו אח ורע ביכולת לייצר את המשוואה האוקסימורנית הזאת של: “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ”. להפוך את האמונה בפרט והשיח הדתי בכלל, למשהו שהוא מעשה ידיים, עם כ”כ הרבה משקל סגולי קיומי. במובן מה, זאת גם הייתה נקודת התורפה שלו, בכך שהתקשית לצאת עם איזשהו הלך מחשב קוהרנטי, ובוודאי שלא מתדולוגי. אך דווקא בכך אני מוצא את התייחדותו הנפלאה, כי כאשר האמונה יורדת ממרומי המחשבה האבסרקטית, אל הידיים הממשיות, מקבלת את אותה ממשות של “קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ” שרבי נחמן מדבר עליו, ממילא אין מקום ואף צורך למתדולוגיה, כי הממשות היא היא המתדולוגיה. היא המכתיבה את הרלוונטי והראוי להתייחסות, ומה יש ליתן בו את דעתינו וליבנו.

כך גם ראיתי את החיבור של רבי שלום לרב קוק ומשנתו. כי מי לנו כמו הרב קוק שהטיב להבין את הממשות היותר רלוונטית של היהודים במאה עשרים. איך התיאולוגיה הקבלית האדירה הפכה אצלו לתורת חיים של החיים היהודיים המתחדשים בארץ ישראל, ולתיאולוגיה של “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ” שאין לה אח ורע. אך זה כבר ראוי להתייחסות נפרדת.

וכמה אבדנו בהסתלקותו של רבי שלום רוזנברג, כמה ממשות רעיונית, אמונית, נחסרה מעמנו. כמה חלל נפער בליבה של ה”קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ” שלנו. וכמה ווי להאי שופרא דבלי בארעא!

יהי זכרו הטוב ומורשתו המחשבתית האדירה, חקוקים עמנו לנצח.