על הבֵּי”ת והבַּיִת כראשית ההוויה. מאמר לפרשת בראשית (נאמר ונכתב אשתקד, בשנת תשפ״ב )1 min read

דברים שנשאתי היום במהלך הקידושא רבא לכ’ שבת בראשית (וחתן בראשית, שזה במקרה גם הייתי אנוכי), בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט.

קראנו את פרשת בראשית, הפרשה שלוקחת אותנו כך כמידי שנה אחר שנה, אל הראשית של העולם והאנושות כולה. אנחנו חוזרים ומתחילים ומאמתים בעצמנו את סיפור הבריאה ואופן הראייה האמונית את היווצרות העולם והתפתחותו.

ויש לתהות, מדוע התורה לא פותחת בהכרזה היותר מהותית שנמצאת בכתוב הדרמטי הזה, בניסוח שלא יכול להיות חד ופשוט הימנו: “אלוהים ברא את השמים והארץ”? או באופן אחר, מה יש באותה ה״ראשית״ המתייחסת אל סדר הדברים (שזהו פרט שולי יחסית ואפילו טכני במידת מה), שדווקא היא נבחרה לשמש כגולת הכותרת הגדולה של סיפור הבריאה בפרט וספר הספרים – התנ”ך, בפרט?

ומה שנראה לומר שהכרזה כביכול ׳עובדתית׳ בניסוח שכזה, היא אכן לא באמת מעניינו של המאמין. אין לנו באמת מושג מיהו ומהו אלוהים, ובוודאי שאנו לא באים (וגם לא באמת מסוגלים) לומר איזושהי אמירה פוזיטיבית כלשהי אודותיו. כך שכל שאנו מסוגלים דווקא כן מסוגלים לתפוס ולומר בו, הוא איזשהו היגד כלשהו, זה העולם שבתוכו אנו חיים.

כך שההכרזה של: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” אינה מתייחסת כלל לשאלה אודות האלוהים ומעשיו, אלא ביחס לעולמנו שלנו. או אם נרצה, אין בכך אמירה תיאולוגית, אלא אונטולוגית. הכתוב הראשון הפותח של התורה כולה, בא לקבוע את הקביעה היותר משמעותית, וזאת כי לעולם ישנו ראשית! הוי אומר, המציאות שאנו תופסים וחווים, לא באה משום מקום, יש לה סיבה ראשונית הנעוצה בבסיסה, כך שממילא ישנה לה גם כוונה ותכלית. זה מה שמחלץ את העולם מלהיות סתמי ואקראי, כאוטי ואנומלי. אדרבה, העובדה שהעולם הוא נברא מקנה לו אופי ומתכונת מוסרית מכוונת וברורה שעלינו להטות לה אוזן ולפענחה, ובעיקר לציית לה ללא עוררין.

הרבה מדובר בדברי חכמים לדורותיהם, אודות העובדה שהתורה פותחת באות בי”ת ולא באות אל”ף. ובוודאי שאם שמו של אלוהים היה מתנוסס בראש המשפט, האות אל”ף הייתה זוכה בזכות הבכורה הזו. אך תחשבו על האות הזו אל”ף כמה צורתה מעידה בה על היותה פתוחה לכול צד ואפשרות. האל”ף ללא ספק מייצגת את אלופו של עולם, את שם אלוהים, האדנות, ומעל הכול היא האות של הא-חד. האל”ף נושאת בחובה את היסוד הראשוני וְהַכֻּלִּי של ההוויה. אך בו זמנית ושמא דווקא בשל כך, היא כולה סוד, חתומה בסתר המדרגה של המופלא והנעלם. מה אנחנו מבינים בה באמת? היותה כה מופשטת ומנותקת, לא מאפשרת לנו לקנות בה איזושהי וודאות. נכון הא-מת, ראשיתה באל”ף, אבל מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע אמת מהי? איך בכלל אפשר לדעת מהי האמת? כך שבאותה מידה שהיא מייצגת אמת, היא גם מייצרת אצלנו סימני שאלה. אנו תוהים, אולי, אם, אפשר או לא אפשר, הרבה מאוד תהיות המקננות בתוכנו ומנקרות בדעתנו ללא הרף.אך מה שמסוגל לתת לנו את הוודאות, זאת האות בי”ת. מדהים לחשוב על כך שהאות בֵּית היא בעצם בַּיִת. האות הזו כבר כמו אמורה להעניק לאל”ף המופשטת ואפילו המעופפת הזאת, בית, ממשות ושייכות. אם נרצה לעשות לאלוהים בית. בלי בית כל הנוכחות שלו תיעשה להיות כמעט חסרת משמעות אמתית בעבורנו, רק כאשר אנחנו מקבעים את הרעיון התיאולוגי/קוסמולוגי הזה לתוך מציאות קבועה וממשית, יוצקים אותה לתוך בית, היא נעשית רלוונטית ונוכחת בעבורנו, ע”כ המשתמע מכך. כך אנחנו יכולים בברירות קיומית הנגזרת מתוך החיבור העמוק אל אותו אל”ף קמאי. זה מה שהחסידות מדברת על כך “שנתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים” (מדרש תנחומא נשא טז׳, ובס׳ התניא ח״א פ׳ לו׳).

בראייה החסידית/הקבלית ע”כ עומדת היהדות. לנסות וליצוק את הממשות והקרבה הזו, להפוך את הרעיונות התיאולוגיים הגדולים לתחושת ביתיות של אינטימיות ודביקות. כך שאנחנו לא מתחילים לחשוב משום מקום, לחקור ולנבור בשאלות תיאולוגיות מופשטות ומנותקות, אדרבה, כל נקודת המוצא של המחשבה שלנו והחלל שבתוכו היא מתקיימת, זה בתוך הבית, בחלל הזה של הבַּיִת, היא זה שמעניקה למחשבה גבולות וצורה, ובעיקר מקיימת אותה כחלק מתחושת הביתיות שהיא חלק בלתי נפרד ממי וממה שאנחנו.כמובן שכאשר אנו מדברים על בית, בראש ובראשונה ההתייחסות אל ה-בית בה”א הידיעה, בית המקדש. הצורך במקדש, או ליתר דיוק בבית שכביכול יהיה מסוגל לְבַיֵּת את נוכחות האלוהים עלי אדמות, הוא כפול והדדי. הוי אומר, אלוהים גם הוא זקוק לו לא פחות ממה שזקוקים לו בני האדם והעם היהודי בפרט. רק כך תוכל הבשורה הקוסמו-תיאולוגית אודות קיומו של האל והיותו בורא ראשון של ההוויה כולה, לקבל ממד של קרבה וממשות, שייכות ואינטימיות. וכפי שהדברים מפורשים בתפילת שלמה המלך בעת חנוכת המקדש:

“כִּי, הַאֻמְנָם, יֵשֵׁב אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ; הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ–אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. וּפָנִיתָ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, וְאֶל-תְּחִנָּתוֹ–יְהוָה אֱלֹהָי: לִשְׁמֹעַ אֶל-הָרִנָּה וְאֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה, לַיְלָה וָיוֹם, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם–לִשְׁמֹעַ, אֶל-הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה..”

לא השמיים ושמי השמיים מסוגלים לכלכל את נוכחות האל העולם ולהעניק לה צורה וממשות, רק אותו בית קטן וסמלי, שיהווה את זירת התרחשות הקרבה והפיוס בין אלוהים לבני האדם. וכמה זה נפלא עד מאוד.וכמה יפה להזכיר בהקשר הזה, את מה שפרופ׳ ישעיהו לייבובי׳ץ המנוח היה חוזר ומדבר בו, בעובדה שבתורה אנו מוצאים כ30 פסוקים העוסקים בפרשת הבריאה ובאופן השתלשלותה, אך לעומת זאת אותה התורה בעצמה בוחרת להקדיש לא פחות מאשר 300 כתובים בפרשיות החותמות את ספר שמות, לסיפור הקמת המשכן, ה״ה ביתו של אלוהים שאנו מדברים בו. אתם מבינים? הסיפור של הבית הוא זה המשמעותי יותר, הוא אשר בסופו של דבר ממציא פשר ומשמעות לסיפור הבריאה כולה ולהנחת נוכחותו של האל במרחב הארצי. והבן זה מאוד.

ולסיום, המקום הזה שאנו נמצאים בו, בית חב”ד המופלא הזה בראשות השליח הראשי הרב שמואל רסקין, הוא דוגמא מופתית לאופן שבו הבית הזה הולך איתנו כיהודים בכל מקום שבו נימצא. להיכן שלא ניסע ונתרחק, יהיה שם בית חב”ד בעבורנו, כמו לוודא שאנו לא מאבדים לעולם את הבַּיִת. שאנחנו לא סתם מרחפים ואבודים בחלל. הביטו סביבכם, תראו את הפלא הגדול הזה. מאות יהודים, מכול הסוגים והמינים, מתכנסים לציין את השבת הראשונה של השנה בצוותא חדא, מכריזים על כך שבהיכן שהם לא יהיו, הבית הזה יהיה איתם. וכלשונו הנפלאה של המשורר רבי יהודה הלוי: ״אָנָה מִפָּנֶיךָ, אֵלֶיךָ אֶבְרַח!״ בהיכן שלא נלך או אפילו נברח, אנחנו הולכים ובורחים אל אותו הבית, אל הבֵּית הקדמונית ההיא שמקבעת את האל”ף – אלופו של עולם, במציאותנו הממשית והרוטינית. וכמובן שבית חב”ד הזה שהוא אחד מיני אלפי בתי חב”ד בעולם, הוא היישום למפעל האדיר והמופתי של הרבי מלובבי’ץ, שכול מגמתו וחפצו בעשרות השנים שבה חי ופעל כאדמו”ר השביעי של תנועת חב”ד, הוא להפוך את הרעיון ההוא של “נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים” למציאות ממשית של הלכה למעשה, למשהו שניתן לחוש ולמשש, להרגיש בכל מובן שהוא. והפלא הגדול שאנחנו נוכחים בו כעת, מעיד ע”כ כאלף עדים. אז לחיים יהודים! ושלעולם לא נאבד חלילה את תחושת הביתיות, ושאותה הבֵּית תהיה שם תמיד כבַּיִת של וודאות ושייכות אמונית ויהודית גם יחד.