על ׳הארה׳ אחת בפרשת הבריאה – פרשת בראשית ששינתה את חיי. מאמר הגותי – אישי קצר לפרשת בראשית1 min read

מאמר זה, הולך להיות שונה ואפילו מאוד, מהרבה מאמרים הגותיים אחרים כאן בפלטפורמה זו. הוא נושא בחובו הרבה מאוד תחושות ומחשבות. הוא מתייחס לאירוע שקשה לי להגזים בחשיבותו בעבורי ובעיצוב הלך מחשבתי הרעיונית והדתית. אך דומני שזאת גם לא תהיה גוזמא, לקבוע שהוא חשוב ומשמעותי ביותר, במה שהוא מנסה להציע לעולם המחשבה היהודי בכלל, וכפרשנות חדשנית לפרשת הבריאה – פרשת בראשית, בפרט. בתקווה שאני לא חוטא כאן בחטא היומרנות והיוהרה.

היה זה לפני 15 שנה בדיוק, ליל שבת, פרשת בראשית תשע״ח (2008). באותה שבת הראשונה בשנה, בבית הוריי שבעיר בני ברק. לאחר סעודת ליל שבת, שמתי את פעמיי לבית המדרש דחסידי מודז׳יץ, ששכן בסמוך למקום מגוריהם. האדמו״ר ערך באותו ליל שבת את שולחנו הטהור, ואני כמנהגי, ישבתי באחד השולחנות הצדדיים, והגיתי בפרשת השבוע. פתחתי את החומש, והתחלתי לקרוא את הכתובים הפותחים, המילים הכ״כ מוכרות וידועות:

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

בראשית א:א-ד

אני זוכר זאת כפי שזה היה אתמול ממש. ניגוני החסידים הכה ערבים של חסידי מודז׳יץ התנגנו ברקע, כמו פס קול ערב במיוחד לאוזן ולנפשי שהלכה וצללה באותם כתובים. למדתי כדרכי את פירושי רש״י והרמב״ן, ואף מעט באבן עזרא, וכמובן הרשב״ם. הרשיתי לעצמי, כמו לקרוא את הכתובים בפעם הראשונה, כאילו הם לא באמת היו כתובי התורה הראשונים שנתקלתי בהם מעודי (אי אז כבר בהיותי מתחת לגיל 3). ניסיתי באמת להבין את משמעות המילה ׳בראשית׳ ו׳ברא׳, ומה עניינם של אותם ׳תוהו ובוהו וחושך על פני תהום׳. וכמובן, להבין מה בעצם סוד עניינו של אותו ה׳אור׳ שנברא ביום הראשון, בעת שהמאורות עצמם נבראו רק ביום השלישי?

פירושו של רש״י על אתר רק עושה את הדברים למורכבים עוד יותר, בעת שהוא מלמדינו שאותו ה׳אור׳ הוא בכלל ׳האור הצפון לצדיקים׳, אותו ׳אור שבעת הימים׳ שנגנז מפני הרשעים וכו׳. וזה כמובן דבר שאומר דרשני שבעתיים, מה בעצם משמעותה של ׳בריאה׳, או בעצם ה-בריאה היותר ראשונית, אם הוא בכלל נגנז לצדיקים לעתיד לבוא? ומה הוא ׳עתיד לבוא׳ וכו׳ וכו׳. או בקיצור, ככל שניסיתי להתחקות ולהבין, התחוור לי רק יותר, כמה שאני בעצם לא מבין מאום. הדברים נעשו לי סתומים וחידתיים יותר ויותר מרגע לרגע. ובכלל, כמי שכבר למד את הפרשה הזאת, מי יודע כמה פעמים, ובמקביל, נחשף לגרסאות אחרות, מאוחרות ומודרניות בהרבה, לתורת הבריאה, שאלת היווצרות היקום וכו׳, אותם כתובים פתאום נראו לי אנכרוניסטיים למדיי, מן מיתולוגיה מסורתית/דתית שלא באמת מצליחה להתמודד כדבעי, עם תיאוריות עדכניות בהרבה שבאו לאחריה, והדברים ידועים ודומני שאיני מחדש בהם דבר.

אלא שאז, ברגע אחד, שעד היום אני באמת מתקשה להסבירו אפילו לעצמי, נפלה בדעתי ׳הארה׳. ממש כמו אותו ארכימדס בשעתו, שבעת שגילה את חוק הציפה, צעק את צעקתו הידועה: ׳אאורקה!׳ (שתרגומו לעברית: מצאתי). זה היה רגע שהיום בדיעבד אני יודע כמה משמעותי ואפילו מכונן הוא היה בחיי.

ההבנה שנפלה בדעתי, הייתה למעשה הגדרה מחודשת לכול עניין אותו ׳האור׳ שנברא ביום הראשון, אך בעצם התייחסה לכול פרשת הבריאה כולה, החל מהכתוב הראשון ועד לאחרון. וכמה שזה נשמע אולי יומרני, כן, זאת קריאה שבעצם מפצחת ומאירה מחדש את פרשת הבריאה.

ואם אנסה לנסח בצורה מתומצתת ביותר את פשרה של אותה הארה, הרי כי אותו ׳האור׳ המדובר כאן הוא למעשה ׳תפיסה׳. או ליתר דיוק, אפשרות לתפיסה. כי עצם העובדה שאנחנו תופסים משהו, זה בהכרח אומר שמתקיימת בינינו לבין אותו הדבר התניה, אנחנו נפרדים מאותו הדבר, ובאשר על כן, אנחנו מסוגלים לתפוס אותו. וכך, כאשר אנו תופסים אותו בעצם מאפשרים לו להתקיים כדבר נתפס, או במילים אחרות, אפשרנו לו להתקיים.

כי ההנחה הרווחת היא, שדבר בלתי נתפס הוא דבר בלתי קיים, כך שעל מנת להתקיים, הוא כביכול מצפה לתפיסתנו. תלוי בתשומת הלב שנעניק לו, שנגדיר ונזהה אותו. קוראים לזה בשפה הפילוסופית ׳עץ נופל ביער׳. דהיינו, התרחשות שאין לה שום קליטה, שאינה מהדהדת ונתפסת בשום מקום, היא בעצם נטולת משמעות, לא מצטרפת לשום דבר, נעדרת כול יכולת להיות חלק מהרמוניה, של בריאה שלמה מגוונת ואינטראקטיבית.

פתאום הבנתי גם את המשמעות של האור לעומת אותו ׳תוהו ובוהו׳ שמופיע בכתוב שקדם לו. כי הלא ׳תהייה ובהייה׳ הם בדיוק התיאור של הסתכלות כשהיא סתמית ונעדרת כל ממד תפיסתי. כשאנחנו ׳תוהים׳ זה אומר שמסיבה כלשהי, אנחנו לא באמת מסוגלים לתפוס קוהרנטית, הדברים נראים לנו מסופקים ותלויים. כך גם בוודאי כאשר אנחנו ׳בוהים׳ במשהו, שאו אז זה אומר שאנו תוקעים בו מבט נעדר כל משמעות של הבנה ותפיסה.

כך שכאשר התורה מתארת את המציאות הקדם בריאתית, כמציאות של ׳תוהו – ובוהו׳ היא בעצם מספרת לנו שהמציאות לא הייתה ברת תפיסה. דהיינו, היא הייתה כאוטית ומבולגנת, כזו שלא אמרה שום דבר. או ליתר דיוק, כזו שההבטה בה יכלה להפיק מקסימום ׳תהייה-ובהייה׳, לא שום דבר מעבר לכך. כי מציאות נתפסת, היא מציאות מסודרת, כזו שמדברת את ההיגיון והמהלך, ואף התכלית, המובנית בה. כי כאשר אנו תופסים משהו, אנחנו בעצם גם מחלצים אותו ממקומו הבודד כשלעצמו, ושמים אותו בתוך רצף, בהבניה של קונטקסט שמעניק לו נקודת יציאה וסיבה ראשונית, ולוקח אותו הלאה לנקודת התכלית המכוונת שלו. או בקיצור, אנחנו ׳מספרים׳ אותו, מייצרים לו נרטיב שמשתלב עם הרבה מאוד פרטים ואובייקטים אחרים במרחב.

אך בינו זאת, ה׳תוהו-ובוהו׳ זאת הגדרה של עצם המציאות כשהיא נעדרת תפיסה. הוי אומר, שאלת טיב המציאות נגזרת מחוצה לה, דהיינו, משאלת אפשרות התפיסה ביחס אליה.

כך אותו ׳האור׳ המדובר בכתוב השלישי הפך למעשה להיות כזה שמוכמן בתוך המציאות עצמה, דהיינו, הנקודה הפנימית, המאפשרת לנו לראות את הדברים מבחוץ, ללכוד אותם בדעתנו, וממילא גם לכוון ולתעל אותם. וכאן בהקשר הזה, מן הראוי להתעכב על מה שאני קורא לו ׳מבחוץ׳. כי לכאורה למה בכלל שהדברים ייתפסו? מה רע להם להתקיים כך מתוך עצמם, להיות לכודים בתוך המקום הדומם שלהם?

וכאן באים אנו לנקודה הכי מחודשת, או אפילו מרעשיה בעיניי בתובנה היסוד הזאת. לאור (תרתי משמע) מה שאנחנו אומרים, המשמעות הגדולה היא בכך שפרשת הבריאה כלל לא עוסקת בסיפור התהוותו הפיזיקאלי של עולם. כך שאין כאן לפנינו שום תיאוריה קוסמולוגית או פיזיקאלית, כזאת או אחרת, שבכלל אמורה כביכול להוות תיאוריית נגד לכול תיאוריית היווצרות אחרת, כי אם להבדיל מכול התיאוריות האחרות, שמנסות לדבר על אופן היווצרות היקום, או אם נרצה על איך נברא העולם, פרשת הבריאה מדבר על מהו העולם. הוי אומר, להפוך את העולם ממציאות דוממת, קפואה, כזו ששייכת יותר לממד הקדם בריאתי של ׳התוהו-והבוהו׳, למציאות שהיא כולה בסוד בריאה. כי בריאה בעומק עניינה זאת מציאות שתואמת את המודל המוסרי הראשוני שאליו מכוונת המציאות, זאת היא סיבתה הראשונית ולשם היא מכוונת בתכליתה. ועל כך נסבה הפרשה כולה, מריש ועד גמירא, מאותו היום הראשון שבו נבראה האפשרות לתפיסה, הוי אומר, למציאות שהיא בריאה, הנתפסת ומכוונת להגשמת ייעודה ותכליתה.

כך שכל תהליך הבריאה עניינה היחלצות מאותו ׳תוהו ובוהו׳, והתכוננות כמציאות שכביכול מדברת, משוחחת ומגלה משמעות, נושאת בחובה צורה והיגד מסוימים, כאלו שיש מה להפיק מהם, ולא פחות מכך להבינם ולצרפם לתכלית ידועה מסוימת. וכאן באים אנו לתכלית הבריאה כולה, מי שבהכרח נברא אחרון, ה״ה האדם. בסופו של דבר עם כל אותה בריאה מופלאה שהתכוננה לאורך כל ששת ימי הבריאה, לא תצטרף אל מי שהדעה והתפיסה שלו, הרי שהיא בהכרח תישאר דוממת וקפואה, ובעצם כמה שכביכול היא ברת פוטנציאל להיחלצות מאותו ׳תוהו – ובוהו׳, בפועל זה לא באמת יקרה, ולו רק כי אין שם את האדם בנקודת הקצה, שיצרף את הכול, ויתעל את כל המצטרף בדעתו אל התכלית הייעודית הראויה. או אם נרצה, הוא ואין בלתו זה שאמון על משימת המטמורפוזה האמורה, להמיר את התוהו ובוהו לכלל בריאה.

עכשיו אולי ניתן להבין, מה היה כ״כ חשוב לאלוהים, כך כל פעם מיד לאלתר אחרי שהוא ברא בריאה מסוימת, ׳להביט׳ בה, וכביכול לבחון אותה, ובכך לזהות ולוודא בה, שהיא אכן ׳טובה׳ (ולעתים אפילו ׳מאוד׳). כי אפשרות ההבטה ובחינת הדבר, ובייחוד האפשרות לוודא שהדבר הוא ׳טוב׳, היא בעצם גופא של הבריאה. זאת מהותה, להפיק משהו שניתן להביט בו ולדעת בו שהוא ׳טוב׳. כך הוא נעשה למשהו שהוא מצטרף והולך לכלל ההרמוניה השלמה של המציאות כולה. כך שאנו חוזרים ולמדים פעם אחר פעם ע״כ ש:״וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב״, אנו לא למדים על משהו שכביכול קורה לאחר הבריאה של אותו הדבר, אלא על עצם מהותה של אותה בריאה ותכליתה.

וכאן בהקשר זה, באים אנו בסודה של השבת. לכאורה אותו היום שבו אלוהים כבר ׳שבת וינפש׳ לא אמור להיות חלק ממעשה הבריאה, כי הלא אלוהים עשה ביום השביעי בדיוק מה שעשה, או ליתר דיוק, לא עשה, ביום השמיני והתשיעי וכל אלו שבאו לאחר מכן. אז מה הכוונה שאלוהים ׳שובת׳, ואיך שביתתו זו מצטרפת לששת ימי המעשה להוות כחלק בלתי נפרד מאותו שבוע של ׳בריאה׳. אלא כי השבת היא בעצם המרחב הטהור של התפיסה, שם במרחב הזה.

ובהמשך להאמור לעיל, בשבת, כול שאנו עושים, או ליתר דיוק, לא עושים, מתמצה בהבטה. זאת הסיבה בעצם מביטים. כך בנקודת הקצה וההשתלמות הבריאה, אלוהים ׳מביט׳ בה, במבט אחרון כולל ומקיף. כך אנו למדים כי: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א׳ לא׳). זהו הרגע של התכלית האולטימטיבית. אותה נקודה שאליה הכול הולך ומתכלל, מגיע לייעודו השלם והמכוון. וכפי שמופיע מיד לאלתר:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

בראשית ב:א-ג

כך שיום השביעי הוא יום שכולו למעשה ההיפך מ׳תוהו ובוהו׳, היום שבו המציאות כולה זוכה להיכנס ולהתכלל תחת השם ׳בריאה׳. כאשר מי שלמעשה אמון על מלאכת השביתה, כאפשרות לתפיסה, זהו האדם.

טוב, אתם לבטח מתארים לעצמכם כמה שאני מדבר בקיצור נמרץ ביותר, מקוצר הזמן והמקום, אלו הם דברים שיש להאריך בהם במאמרים ואף ספרים שלמים, בתקווה שהקב״ה ייתן לי את הכוח והאפשרות להתמסר נכונה לעניין, וכי אכן יהיה סיפק בידי לעשות זאת ולעלות על הכתב בצורה מסודרת ושיטתית את הקריאה והפרשנות כולה, למריש ועד גמירא.

אבל מה שבעיקר באתי לחלוק עמכם בשורות אלו, זאת אודות עצם התובנה הראשונית ההיא שבה פתחתי. זאת הייתה תובנה שלא הייתה לי מטלטלת ועמוקה הימנה בחיי. היא היוותה בעבורי נקודת מוצא של התבוננות שממנה הלכה והתפתחה תורה ארוכה ומעמיקה, שממש חוצבת בלב ליבם של הכתובים לאורך הפרשה כולה. ממנה הלכתי והעמקתי עוד ועוד, כאשר לערך כשנה לאחר מכן, החלטתי לייסד שיעור שבועי מיוחד לחבורת משכילים ושוחרי דעת, על מנת ללמוד ביחד את פרשה זו, לאור הרעיון הראשוני ההוא.

ואמנם, בשעתו לא פיללתי שזה ייקח לי כ״כ הרבה זמן להתקדם ולהשלים את הפרשה כולה, אך לאורך השנים, הלימוד נעשה מעמיק ופנימי יותר ויותר, עד שלקח לנו למעלה מעשור (!) על מנת להשלים כמעט את סיפור הפרשה כולה. הוי אומר, פרשת הבריאה, ולאחר מכן פרשת גן העדן והגירוש הימנו, ולבסוף פרשת קין והבל. שהכול מהווה בעיניי יחידה אחת שלמה, שלמעשה נושאת בעומקה את הרעיון האמור. וע״כ אכן זכיתי ללמד מאות רבות של שעות, ולהגיע לכלל תיאוריה מקיפה אחת שלמה. לשמחתי השיעורים הוקלטו כמעט ללא יוצא מן הכלל, ובימים אלו אף אמורים לעלות לרשת ולהיות זמינים להאזנה לכול דורש.

לימים לאחר שהבנתי כמה שזאת הייתה תובנה כה משמעותית ודרמטית (לפחות בעבורי, אך דומני שגם בעבור שומעי לקחי באותם שנים), הבנתי בדיעבד כמה שהקב״ה כביכול לימד אותי אודות סוד אותו כתוב ראשוני של ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר״ באמצעות אותה תובנה עצמה. כמה שתובנה אחת, מסוגלת לכונן עולם ומלואו. ׳לשפוך אור׳ וליצוק סדר ומשמעות, כוונה ועניין, ברמה כה מקיפה ופנימית. ואיך מהבנה אחת, אפשרות ולו בודדת שניתנת בידינו, אנחנו מסוגלים לפתח ולגדול, לפרוץ ולהשפיע. כי כול מה שאנחנו זקוקים לו, זה קצת פחות ׳תוהו-ובוהו׳, וקצת יותר אור. יכולת לְמַשְׁמֵעַ את מה שמה שמתגלה לנגד עינינו. שם ורק שם, טמונה האפשרות לגאולה, להיחלצות מקיבעון ושממון של תוהו ובוהו, והגעה למקום שכולו טוב, יום שכולו שבת, יום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה!

שבת בראשית של שלום, רצופה באור ומשמעות לכולנו!