מזל טוב! היום ה01/09 הוא תאריך הרשמי שבו מערכת החינוך הישראלית חזרה לפעול במלוא עוזה. מאות אלפי תלמידים חזרו היום לחבוש את ספסלי הלימודים, ולהתחיל
במאמר קודם הרחבתי את הדיבור אודות עניינה של פרשה שניה בקריאת שמע, ועד כמה היא מייצגת את הצד הפרקטי-יישומי של האמונה היהודית. במאמר זה ברצוני
מאמר זה שהוא שני בסדרה, ממשיך לבחון את תפיסת האהבה במשנתו של רבי עקיבא, ומציע כי הוא הופך את האהבה מרגש לחוק מחייב, ובכך מציע מענה לשינוי שחל בעם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. הוא מציג את אהבתו של רבי עקיבא כאב טיפוס של מסירות והקרבה, ומקשר את סוגיית הייסורים והעיסוק בתורה לאותה התמסרות. לבסוף, המאמר משווה את תפיסת האהבה של רבי עקיבא לזו הנוצרית, ומסביר כיצד הוא הפך את האהבה לחוק כמענה לאתגור הנוצרי של החוק היהודי.
מאמר זה הנו ראשון בסדרה. הוא בוחן את האמונה היהודית כבעלת שני רבדים: האחד אידאלי ותיאורטי, והשני מעשי ויישומי בחיי היומיום. הוא מנתח את פרשת עקב, ובפרט את הפרשייה השנייה של קריאת שמע, “והיה אם שמוע”, תוך התייחסות לפרשנויות חז”ל. הכותב מציג דיון בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי בנוגע ליחס שבין לימוד תורה לעיסוק בענייני העולם, וכיצד רבי ישמעאל תומך בגישה המשלבת את שניהם בעוד רבי שמעון בר יוחאי דוגל בהתמסרות מוחלטת לתורה. המאמר מסיים בהצעה לאמץ את דרכו של רבי ישמעאל כדרך המאפשרת קיום תורה לאורך זמן עבור רבים.
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
המאמר בוחן את הרעיון ולפיו החיבור והשייכות שגלום בבית המקדש, ומנגד את משמעות חורבנו כהיעדר תחושת חיבור זו. הוא פותח בסיפור חורבן המקדש על פי התלמוד הבבלי, שם חכמים בוכים למראה השועל בבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא צוחק, מתוך אמונה שהתגשמות נבואת החורבן מבטיחה גם את הגאולה העתידית. הטקסט מנתח את מושג הקדושה כיוצרת ריחוק ו”זרות” עבור האדם, ואת הפרדוקס לפיו המקדש, המקום המובהק ביותר לקדושה, הוא גם המקום שבו האדם חש הכי זר. לבסוף, המאמר מקשר את חורבן ירושלים לסיפור “קמצא ובר קמצא”, ומצביע על חשיבות הענווה והאחריות ההדדית כדרך להשגת שייכות אמיתית ולאיחוי הקרעים החברתיים, מה שיאפשר את הגאולה המובטחת
המאמר בוחן את תפיסת תשעה באב כנקודת מפנה הכוללת תקווה לגאולה, ולא רק יום של טרגדיה, ומדגים כיצד אסונות היסטוריים בחוויה היהודית היוו לעיתים קרובות את הזרעים להתחדשות וצמיחה. המחבר משרטט תהליך מעגלי ומתמשך לאורך שלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-17, שבו משברים כמו גזרות ת”ח ות”ט, דרך תנועות כמו השבתאות, החסידות, ההשכלה והציונות, ועד השואה והתקומה, הזינו והצמיחו זו את זו בתנועה בלתי פוסקת לעבר הגאולה. למרות האופי הטראגי של אירועים אלו, המאמר מדגיש את החוסן הפנימי ויכולת ההתחדשות של העם היהודי, המוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולשגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי.
השבוע ביום ראשון ג׳ תמוז, ציין העולם היהודי 31 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי
לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני
מבוא: לפני שלוש שנים, בטו׳ אדר – שושן פורים תשפ״ב הסתלק לעולמו אחד הרבנים החרדיים המשפיעים ביותר, מי שאף נחשב בעיני רבים כגדול הדור, הרב