מנהג ישראל לקרוא בשבת זו של חול המועד סוכות, את ספר קהלת. זהו ספר עמוק ומרתק כאחד. יוצא דופן במיוחד בקאנון הספרים היהודי, בוודאי זה התנכ״י. הוא נושא בחובו שאלות ומחשבות שיש בהם בכדי לאתגר את האדם בכלל וזה הדתי בפרט. מי שכבר זיהו את הקשיים הרעיוניים המובנים שנמצאים בס׳ הזה ורעיונותיו, היו חכמים בתלמוד, אשר בגינם של אותם קשיים, אף ביקשו בתחילה לגנוז את הספר ולא להכניסו לקאנון הספרים היהודי. במאמר הרצ״ב, אנסה להציג קריאה רעיונית בס׳ קהלת, לאור מאמר חכמים האמור, ולנסות מתוכו לדלות את הפרשנות שתאיר באור חדש את התפיסה המוכמנת לאורכו של הס׳ כולו.
ותחילה אביא את דברי חכמים בתלמוד:
״אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה תחילתו דברי תורה דכתיב (קהלת א, ג) ‘מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ’. ואמרי דבי ר’ ינאי תחת השמש הוא דאין לו קודם שמש יש לו סופו דברי תורה דכתיב (קהלת יב, יג) ב’סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם’. מאי כי זה כל האדם אמר רבי (אליעזר) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ר’ אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה״ (שבת ל’ ע”ב).
בראייתו הפסימית של ספר קהלת העולם הוא טרגי ביסודו. הוא עולם מתעתע רצוף בסתירות והיעדר קוהרנטיות מוחלט. וכפי שהגמרא תביא מידי לאלתר, השמחה והאבל, הכעס והשחוק, הכול משמש בערבוביה. אי אפשר באמת להצליח לעקוב ולהגיע לכלל מסקנה מתודולוגית סדורה אחת. בעיני חכמים תכליתם של כתבי הקודש הוא לייצר בעד האיש הישראלי, מסכת מסודרת ושיטתית של הוראות ומוסר בעבודת האלוהים והתווית דרך הישר. כך שברגע שמספר קהלת עולה הטשטוש והיעדר העקביות, נראה כי אין מנוס אלא לגנזו ולהותירו מחוץ לקאנון התנכ”י. שם יעמוד לגורלו הרחק כחלק מאותם ‘ספרים חיצוניים’ שנדחים מפני ההגות היהודית המרכזית.
אלא שכאן באו חכמים, וכמו הצליחו לגאול את ספר זה מאותו גורל חיצוני עגום. בעיניי מדובר במהלך רעיוני נועז ומרתק כאחד. הכשרתו של הספר מתאפשרת בזכות העובדה ש’תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה’. את הפתיחה בדברי תורה, מזהה הגמ׳ במן פרשנות שהיא מעניקה לכתוב השלישי בספר קהלת: ‘מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ’ כאשר על כתוב זה דרש רבי ינאי, כי דווקא תחת השמש אין יתרון, אבל קודם השמש יש יתרון. זה דבר תמוה כשלעצמו, איך האופן הדרשני הזה כביכול מהווה בעד חכמים את מה שהם מגדירים כ’פתיחה תורנית’, אשר בזכות נתן להכשיר את הספר כולו על סתירותיו וקשייו המובנים?
אך קודם שננסה להבין את פשרה של פתיחה זו, מן הראוי שנביט על נקודת סיומו של הספר, בה רואים חכמים את החתימה התורנית, שמצטרפת אל הפתיחה האמורה, כששתיהן יחדיו מכשירות בכך את הספר לבוא בקהל ולהצטרף אל קאנון ספרי הקודש.
נראה לומר שבאגדה תלמודית זו, למדים אנו הלכה כפולה: האופן שבו חכמים כביכול תוחמים את השיח התורני. הספיקות והשאלות, הקושיות והתירוצים, הסתירות והבלבולים, כול אלו בעיני חכמים, כשרים לחלוטין ויכולים לעלות ולבוא על שולחנו ההגותי של האדם. וכן, גם אם לוקחות אותו למקום של תהייה ואפילו בלבול, במקום לקוהרנטיות מחשבתית – שיטתית ומסודרת.
אך בכל זאת, תנאי אחד בכך: כל זה אמור להתרחש באותו חלל פנימי, אינטימי, של בית מדרש עצמו. אין מקום לסתם תהיות קיומיות מופשטות סתמיות, נטולות כל הקשר ורציפות פנימית ושיטתית. תהיות שכאלו כשהן מתקיימות במנותק מקורת הגג הבית מדרשית, לוקחות את האדם כמעט בהכרח, אל מקום של ייאוש ותחושת אבדן דרך. לאדם שכזה, אין באמת יכולת מוצא סדורה מהן, כך שממילא הוא עשוי למצוא את עצמו באופן המתואר בספר קהלת עצמו: ‘הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ’ (א׳ ו׳). היינו, מצב של תנועה ונדידה נעדרת משמעות ופשר.
זאת א״כ הסיבה, מדוע רק כאשר אותן תהיות קיומיות נוקבות, מיובאות אל תוך החלל ההרמטי של בית המדרש, הן הופכות להיות לגיטימיות. שם באותו מקום ש’תחילתו דברי תורה וסופו תורה‘, הדברים יוצאים מנקודת מוצא של חתירה לאמת והתכווננות לעומתה, וממילא באותה נקודת מוצא הם גם נחתמים. כך שגם אם חובש ספסלי בית המדרש, מתמודד עם אותן תהיות בדיוק עמן מתמודד כל אדם חושב אחר, שמחוץ לעולם הפנימי הזה (כאשר הצד השווה לשניהם, שהם נשארים נטולי מענה ופתרון) עדיין יתרונו של בן בית המדרש על פני עמיתו מבחוץ, הוא בכך שעולמו מאופיין בתנועה מכוונת, בעלת מגמה ברורה וקבועה החותרת לאמת ומשמעות. כן, יחד עם כל אותן ספיקות, דילמות וקונפליקטים לאין מספר.
וכאן אנו באים לעיקרון הנוסף שאותו אנו למדים מדברים חכמים הללו, אותו אפשר לראות כאינדוקציה מעולמו של בית המדרש למציאות הקוסמית כולה. וזאת כמענה לשאלת היסוד העומדת בבסיסו של ספר כולו, בדבר היעדר משמעותו של הקיום ואקראיותו המוחלטת. אכן, הצצה ולו חטופה בשאלות והתהיות הערוכות כסדר בספר קהלת, לוקחת אותנו חיש לכלל המסקנה העגומה והטרגית כי: ‘מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ’. אין באמת יתרון ומשמעות במה מהדברים והתופעות, וכולם שווים ומתאפסים אל מול החידלון והמוות. מדובר בגישה שיש בה בכדי להיות הרסנית ביותר בעבור האדם, שוללת ממנו כל רצון ומוטיבציה להתקדמות והשתכללות אישית וחברתית. אך דווקא בעיקרון זה שחכמים כמו מוצאים בגוף הספר, ניתן לזהות יסוד הנחמה והמזור לתחושות אלו. הכול שאלה של נקודת מוצא ונקודת סיום. היינו, אכן קל ואפילו אך טבעי, שהאדם ייפול אל אותה תחושת ייאוש הממלאת את חדרי ליבו, לו הוא דבק במציאות במתכונתה ההוות, איך שהיא כמות שהיא. או באופן שבו חכמים מזהים זאת בלשונו של ספר קהלת: ‘תחת השמש’. אך כאן יש בכוחו של האדם להביא את עצמו אל מקום שהוא בבחי’ ‘קודם השמש’. היינו, נקודת מוצא מטאפיזית ראשונית ופנימית יותר, נקודה שמזהה את בהוויה עולם ומלואו שיתכונן מתוך כוונה ראשיתית מסוימת ומכוונת. וככזה, זהו גם בהכרח עולם שהוא בסופו בבחי’: ‘סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע’. וכפי שמבארים חכמים כאן, עולם שמצתוות (ל׳ נעשה מחובר) לדעתו ותפיסתו של האדם שכמו קושר בין המקרים והתופעות כולם, בהשקפה הוליסטית והרמונית כאחד.
זאת ראייה שתופסת את העולם כמסגרת שלמה (מוניסטית). עולם שהמשמעות לא נעוצה בו מתוכו פנימה, שם דווקא הוא רצוף סתירות ותהיות, מחלוקות ואתגרים, קשיים ומשברים לאין קץ ומספר (כמקבילה לעולמו הפנימי של בית המדרש). אך דווקא בהיאחזות בנקודות קצה אלו של העולם, יש בידי האדם בזכות כוח אמונתו, כמו למתוח ולגאול את קיומו חוצה, מן הממד הקונקרטי המסוים ונטול המשמעות, אל מקום של תחושת מסגרת קיומית מכוונת, הכרה בכך כי הדברים יוצאים ממקום של גילוי והארה, ומכוונים אלי מקום של תיקון והשתלמות. זהו העוגן היחיד שכמו מסוגל למלט את האדם מקריסה פנימה אל תוך עולם אבסורדי ואינדיפרנטי כאחד, עולם רצוף חתחתים של סתירות והיעדר משמעות ותוכן כלשהו של אמת ומוסר.
זאת א״כ הייתה דרכם הכפולה של חכמים, הן להכשיר את ספר קהלת לבוא בקהל, כחלק מעולמו הפנימי התוסס של בית המדרש. אך לא פחות מכך, להאיר בעדנו את אותה חתירה קיומית של אמונה שספר קהלת משרטט בעדנו, זו שמתחילה ‘קודם השמש‘, ומסתיימת ב’סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם’..
ולסיום, ניתן לקשור את הרעיון האמור כאן, לעניינו של לחג הסוכות, הזמן שבו מנהגינו לקרוא בס׳ קהלת.
״כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי..״ (תהילים כז׳ ה׳). הסוכה משמשת ארכטיפ למרחב המוגן, הבטוח והאינטימי. שם במרחב שמצד אחד, כמעט ואין משל עצמו משהו ממשי, כזה שהוא כולו בסימן של זמניות ואקראיות, אך מצד שני, דווקא בשל כך, הוא בבחי׳ ׳תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה׳, דהיינו, טריטוריה שאנו מסתפחים בה בנחלתו מקום, עטופים באינטימיות האלוהית, שם אנו מוצאים לדבר על הבלותו של העולם מחד, אך בו זמנית על האמונה העוטפת, זו שמתחילה הרבה לפנינו ותהיה פה עוד הרבה לאחרינו.
שבת שלום וחג סוכות שמח!
רצ״ב ביצוע מוזיקאלי-מתורגם נפלא במיוחד, של להקת ׳הבירדס׳ האמריקאית, משנות השבעים, לכתובים הראשונים בפרק ג׳ של ספר קהלת:
״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ: עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד..״
שווה להאזין, זהו לא פחות מתענוג!
