מאמר לדמותו של בית המדרש של רבי עקיבא ותלמידיו. וביאור חדשני במדרש אגדה חתום אודות ברוריה אשת רבי מאיר1 min read

לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני כשנה. מאמר זה נכתב למעשה כמענה לאישה יקרה חברה מלומדת, אשר פנתה אליי בניסיון להבין דברי מדרש אגדה חתומים, המובאים ברש״י בתלמוד:

פעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו, ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם. וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא.

עבודה זרה יח, ב, רש״י ד״ה ״ואיכא״

זהו מדרש פליאה ממש, וכבר נלאו הפרשנים להבין מה מקורו של רש״י במדרש זה, באשר לא נמצא לו כל מקור וסימוכין מוקדמים יותר. ואכן לדעתם של כמה חוקרים, גם דברי רש״י הללו, אינם למעשה מרש״י עצמו, אלא נכנסו בתקופה מאוחרת יותר. אך בדברים דלהלן, אצא מנקודת הנחה שאכן לרש״י היה בנמצא מדרש שכזה, והוא אף מצא להשתמש בו בהטמעת דברי הגמרא שם (אודות הסיבה שבגינה נאלץ רבי מאיר לעזוב את מקום מגוריו בארץ ישראל ולעבור לבבל).

וכך היו דבריי לאותה אישה:

מירי יקירה, כיוון שתלמידת חכם אמתית הנך, ובעיקר שוחרת דעת ואמת בצורה שאי אפשר שלא להתפעם הימנה, חילצתי חושיי לנסות ולחלוק עמך את מחשבותיי בהקשר הזה, ואולי זה יאיר לך ולו במשהו את הסוגיה הרת המשמעות (ואף המטרידה) הזאת שנגעת בה בדברייך. ותרשי לי להציע לך פרשנות מסוימת לכול העניין של מה שתיארו חכמים אודות תלמידי רבי עקיבא ש”לא נהגו כבוד זה בזה”. זאת פרשנות מעט שונה מזו המקובלת והרווחת.

בראייתי הסיפור על מותם של תלמידי ר”ע, לחלוטין לא מתחיל ונגמר בהקשר המצומצם של טיב היחסים הבינאישיים ביניהם. אלא משהו שנוגע במקום הרבה יותר עמוק ובסיסי, כזה הקשור בטבורו לתהליך התרבותי/חברתי/הלכתי הכי דרמטי של אותה תקופה, ואני כמובן מדבר על עניין גיבושה של האוטוריטה ההלכתית, שהיא ליבת התהוותה של דוקטרינת ה”תורה שבעל פה” (במובנה העמוק והאופרטיבי).

כמה חידוש ומהפכנות נושאת בחובה העובדה שבני האדם, תלמידי חכמים מופלגים ככל שיהיו, לקחו לעצמם את הכוח והסמכות לקבוע מסמרות הלכתיות, לומר לאומה כולה מה נכון ומה לא נכון לעשות דבר יום ביומו. או במילים אחרות, לעצב למעשה במו ידיהם את דפוס החיים היהודי, מריש ועד גמירא.

זהו אירוע שקשה להפריז בחשיבותו ובמשמעותו. תחשבי ע”כ, למעשה לא באמת היה מושג של “הלכה” לפני הופעתם של האנשים הללו. כמה שזה שונה בתכלית מאופי החיים היהודי כפי שהוא מוכר לנו, ומקובע כגרעין המרכזי של ההיות היהודי זה כאלפיים שנה. אלא שכאן נכנס הקונפליקט, הכמעט בלתי נמנע, בין העניין הבינאישי לעניין הסמכותי/אוטוריטוריאלי. הוי אומר, איך אני בעצם אמור לקבל את סמכותו של חכם אחר, בעוד שאני למעשה חושב אחרת? ובכלל, שאלת מקור הסמכות היא קריטית, מי ומה קבע שפלוני אלמוני הוא מוסמך לקבע כך או אחרת, ולא מישהו אחר (אני למשל). ואני רק מזכיר שאנו מדברים בתקופה שקדמה לגמר הפסיקה הראשונה, ה”ה יצירת המשנה (אתייחס לכך בהמשך).

והאמת, שכפי שלמדנו לא מזמן במס’ יבמות, בתחילה (באותה תקופה ממש של רבי מאיר וחבריו), אכן רבו מאוד הדעות בישראל, והיו רווחות הרבה גישות ותפיסות שונות שבאו לידי ביטוי באופנים ובמקומות שונים. לדוג’, במקומו של פלוני לא אכלו חלב בבשר עוף, ואילו במקומו של אלמוני דווקא כן. וכן על זה הדרך בהרבה מאוד דוגמאות אחרות. מצב שכזה מייצר פלגנות בלתי נמנעת, באופן שבו כל חכם עשה שבת לעצמו, זה בכה וזה בכה, זה בכדו וזה בחביתו. כך שעכשיו לכאורה בשביל להוכיח שאני צודק על פני חבריי, עליי להוכיח שאני יותר חכם וידען מהם, וכמה מכאן קצרה הדרך להקטנתו של הזולת והעצמה אגואיסטית נפוחה בתחושת עליונות וגאווה (בעתייות זו התעצמה שבעתיים לאור העובדה המצערת של חורבן המקדש והיעדרו של מרכז כובד רוחני-מרכזי ומשותף לכולם, מציאות שחייבה יצירת אתוס אלטרנטיבי, רחב והומוגני ככל האפשר).

ואכן באותה סוגיה במס’ יבמות, הגמ’ יודעת להזכיר ולעלות על נס דווקא את שני בתי המדרש הנחשבים כקוטביים ביותר זל”ז, בית שמאי ובית הלל, ככאלה שידעו להתעלות מעל המחלוקות והבדלי ההשקפות ביניהם, ועדיין בו זמנית לכבד ולהעריך זה את זה, ואף לקיים קשרי חיתון ביניהם (אפילו שהיו ביניהם הבדלי השקפות הלכתיים הקשורים לעצם עניין הנישואין). וכל’ המשנה: לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל׳ (ולהיפך). וכאמור, כמה שזה כ”כ לא טריוויאלי, ונושא בחובו גישה פלורליסטית אמתית, לצד טולרנטיות חברתית (ואף פוליטית).

(במובן העמוק, זה גם מתקשר לעניין ה”שנאת חינם” שבגינה חרב בית המקדש. אבל אכהמ”ל בכך).

בית המדרש של רבי עקיבא, לא היה סתם עוד בית מדרש בהקשר הזה, אלא לא פחות מאשר כור ההיתוך של ההלכה היהודית (והתורה שבעל פה בכלל). רבי עקיבא נחשב כדמות המופתית של ביותר חכמי ישראל, עד אשר בדברי חכמים מוצאים אנו שכביכול משה רבינו (אבי התורה שבכתב) התקנא בו. וכאן בהקשר הזה, מוצאים אנו את אותה נקודת תורפה בינאישית האמורה, בחוסר יכולת להכיל ולכבד את מקומו, דעתו והשקפתו של החכם הזולתי, גם אם אני חושב לגמרי אחרת. המחשבה כי באמצעות העצמה של מי ומה שאני (בעיני עצמי), לעומת נחיתותו של זולתי, היא בחירה בברירת המחדל הפשוטה ובו זמנית אף הקלוקלת, של הדרך לנהל מחלוקות ופולמוסים. כך שבמובן מסוים, הפגיעה כאן לא הייתה רק חברתית, ביחסים העכורים שהיא יצרה ביניהם, אלא פגיעה וערעור על עצם הדוקטרינה שהייתה אמורה להתעצב ממש מתוך בית המדרש הייחודי הזה.

ואכן, הטרגדיה הנוראה הזאת, יצרה ספקנות גדולה האם באמת התהליך הזה אפשרי, איכשהו כך לרבע את המעגל הזה. לייצר ריבוי דעות וגישות, תוך כדי הענקת סמכות לחכמים לקבוע מסמרות הלכתיות, ובו זמנית לשמור על מערכת יחסים בריאה ותקינה ביניהם. והגמ’ מתארת זאת באופן שבו “היה העולם שמם”, והיה חשש אמתי שכל הדוקטרינה הזאת עלולה להיעלם בתהום הנשייה.

אלא שאז, כפי שמתואר בתלמוד: “בא ר”ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר’ מאיר ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה“. שם למעשה הונחו מחדש, על חורבותיו של בית המדרש הקודם, היסודות לשיטה המהפכנית האמורה. אלא שכמובן, הפעם הם באמת היו אמורים להיות בצורה מכוונת וראויה יותר. כאשר האמירה המוסרית העמוקה שהונחה שם בבסיס אותו בית מדרש היא שישנו אתוס שממנו הכול יוצא ואליו הכול שואף: ואהבת לרעך כמוך, שלי שלך שלך שלך. הוי אומר, עיקור מוחלט של יסוד העצמה האגואיסטית ע”ח הנמכת ונחיתותו של הזולת. ואידך זיל גמור.

וכאן אנו באים לדמותו ומקומו של רבי מאיר. למעשה רבי מאיר היה זה שהחל להעניק לכול המפעל העצום הזה של השיח, המחלוקות והבדלי הגישות וההשקפות, איזושהי צורה חלוטה של מתכונת הלכתית אחידה. אם נרצה, להתחיל לייצר קאנוניזציה להלכה היהודית, לקבע אותה בצורה ברורה השווה לכל נפש. ולא בכדי מוצאים אנו את הקביעה כי “סתם משנה רבי מאיר”. ומן הראוי להביא כאן, את דברי הגמ׳ (מס׳ עירובין יג’ ב’): “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים”. ומדברי הגמ’ הללו למדנו, כי יתרונו הפסיקתי של ר”מ היה ידוע וההלכה אכן הייתה אמורה להיות כמותו, אלא שהעובדה שהוא היה נותן מקום ופשר לדעה הנגדית (גם זו שהוא לא מסכים עמה), גרמה לתלמידיו לבלבול והיעדר קוהרנטיות. עכ”פ, כך למעשה הוא הניח את היסודות למפעל האדיר של תלמידו המובהק רבי יהודה הנשיא, ביצירת הקאנון של המשנה, כפי שהיא מוכרת ומצויה בידינו.

בעיניי, גם את הסיפור שהבאת בשמו של רש”י על ברוריה אשתו של ר”מ, באופן שבו ניסה למעשה לגרום לה לבוא לידי חטא ובכך להוכיח את ההנחה שנשים דעתן קלה, יש לראות בתוך ההקשר ההיסטורי/תיאולוגי האמור. כי מה לעשות, כי כאשר אנחנו מדברים על סמכות הלכתית, בראש ובראשונה מדובר על מעמד וסמכות חברתית/תרבותית. ובהקשר הזה, אין מנוס מלהכניס את האלמנט הפטריארכלי. היינו, העובדה שמדובר בכוח שמבוסס בראש ובראשונה על עוצמה גברית. וכאן העניין השוביניסטי בוודאי לוקח מקום משמעות, כמציאות חברתית נתונה. דהיינו, אין דרך לקבע מעמד וסמכות כה משמעותיים, במנותק מהיחס בין המינים והבדלי המעמדות בתוך המסגרת המשפחתית.

כך שמי לנו כמו ברוריה, שהייתה כנראה היחידה (לפחות לפי מה שידוע לנו) שההינה לערער על היסוד הפטריארכלי הכ”כ ראשוני הזה, עד כדי שהיא ביקשה ליטול לעצמה את הזכות להשתתף ולקחת חלק בריטואלים הדתיים. אלו שלכאורה אמורים להיות אקסקלוסיביים למין הגברי. תחשבי כמה נועזות נדרשה בשביל אישה באותה תקופה, בכדי לעשות מעשה כה חריג (ובוודאי כזה שייתפס במובהק כפרובוקטיבי וחתרני) של הנחת תפילין בפרהסיה.

אין פלא א”כ, כי מנקודת מבטו של רבי מאיר, המצב הזה היה לא פחות מאנומלי (זאת לא בהכרח מנקודת ראות מיזוגינית, אלא מתוך תפיסה כי ערעור כה חמור על היסוד הפטריארכלי, בהכרח משמעו ערעור על עצם הדוקטרינה של תורה שבעל פה), עד אשר הוא כביכול נאלץ לעשות מעשה קיצון, שבאמצעותו הוא חשב (לתומו) שיצליח להעמיד את אשתו על מקומה. כאילו להוכיח לה אמפירית, שאכן ישנו היגיון ‘מגדרי-ביולוגי’ במבנה הפטריארכלי הזה, וכי מקומה הצר והמסוים של האישה בעזרת הנשים, הוא באמת מה שראוי ונכון לה. בראייה זו, יותר ממה שהפריעה לר”מ העובדה שאשתו לא חושבת שנשים דעתם קלה, הפריעה לו עובדת ‘לגלולה על דברי חכמים’. כך שבעומק, גם ראייתו את דעתן של נשים כקלה, נבעה גם היא מרצונו לשמירת המבנה הפטריארכלי.

אז כמובן שאנחנו יכולים לבוא ולטעון כלפי עצם המבנה הזה, לחשוב שהוא נובע מעליונות גברית חלולה, כזו שבעיקר ידעה לנצל כוח ועוצמה חברתית, לטובת קיבוע מעמדן הנחות של הנשים ושימורן במקום שלעולם לא יוכל באמת להשתוות למעמד הגברי. זה אולי יכול להיות נכון כשלעצמו, אך לא לכך באתי להתייחס. אבל לפחות ניתן להבין איך רבי מאיר, מי שבוודאי היה אמון על הוראתו ההיא של מורו ורבו, של ‘ואהבת לרעך כמוך’, נהג כך כלפי ברוריה אשתו. כי לטעמי בוודאי שלא היה כאן חלילה רצון להשפילה או לפגוע בה באיזושהי צורה, אלא באמת מעשה שלטעמו היה כהכרח הבלתי יגונה, שנבע מתפיסה רחבה ופנימית בהרבה, כזו הנוגעת בבסיס ההוויה הדתית שהלכה והתעצבה באותה העת. כפי שניסיתי לפחות, להסביר בהרחבה במאמר זה. ואולי יש בכך איזשהו לימוד זכות, על החכם הנפלא הזה רבי מאיר, שלאורו אנו הולכים ומימיו אנו שותים, עד עצם היום הזה.