קטגוריות
מאמרים מועדים

׳כשהיהודים צוחקים׳ – על הצחוק והשמחה הטבעית בגרסתה היהודית – מאמר לחג השבועות תשפ״ב1 min read

לפני כמה ימים רכשתי פוסטר מדהים ומחריד כאחד. יש בו קולאז’ של פני יהודים צוחקים, והוא נעשה בברלין בראשית שנות השלושים. אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם למה הוא בעצם נועד.

הכותרת הגדולה שמרוחה עליו היא: Wenn Juden lachen. שזה בתרגום חופשי לעברית: “כשהיהודים צוחקים”. בתחתית הפוסטר מופיע הכיתוב הבא (ואני מקווה שהתרגום מדויק): “היהודים נולדו פושעים. הם לא יודעים לצחוק בחופשיות ובפתיחות. פניהם פשוט מתפתלים לחיוך שטני

כך שמה שבעצם ניסו אותם מפלצות ארורות לומר, זה שאנחנו היהודים לא באמת יודעים לצחוק, סתם לצחוק, כי כמו שאמרו הגששים: החיים מצחיקים אז צוחקים. משהו אצלנו תקוע. אלא שבאמת לפרשנותם, כאשר אנחנו מנסים לצחוק מה שיוצא לנו זה חיוך שטני. טוב ניחא, לא באמת באתי לפרשן את הזוועה הזאת, אלא יותר דווקא ללמוד מכך משהו על עצמנו. משהו שהוא בעיני כ”כ חשוב, בייחוד לקראת “האי יומא” שבו אנו חוגגים ומעלים על נס את קבלת התורה במעמד הר סיני.

כי מה דומני שחיות האדם הללו דווקא כן הבינו, או ליתר דיוק, הרגישו, הוא כי אנחנו היהודים מתקשים פשוט לצחוק בחופשיות ובפתיחות. משהו ב DNA היהודי שלנו, מייצר איזושהי התניה וחייץ בינינו לבין החיים הטבעיים עצמם, אלו הסתמיים והאקראיים. בעבורנו, סתם פשוט לצחוק? מאן דכר שמיה. את זה לבטח אותם מפלצות שהדפיסו את הפוסטר הזה, עושים טוב בהרבה מאתנו.

כי מה שקרה לנו אי אז במעמד הר סיני, זה שמאותו מעמד ואילך, ישנה למעשה התניה מובנית בינו לבין ההוויה. אותם הדיברות מהוות חלק בלתי נפרד מתפיסת וחווית ההוויה שלנו. הדוגמות המוסריות מובנות שם אינהרנטית, בין אם נרצה ובין אם לאו. אך מעבר לכך, התורה הפכה להיות נקודת המוצא ונקודת התכלית של מי ומה שאנחנו. אנחנו לא באמת יכולים לחוות חוויות נטורליסטיות פשוט איך שהן כפי שהן. תמיד איכשהו התורה תהיה שם בתווך, היא נוכחת ומפעמת בכול פינה מפינות ההוויה של מקבליה. 

זאת גם הסיבה שכאשר אנו באים לחגוג את החגיגה הבוטנית, זו שאין טבעית ופשוטה הימנה, בהבאת הביכורים לבית המקדש והקרבת שני הלחם של קציר התבואה החדשה, אנחנו כביכול מספחים לכך את חגיגת קבלת התורה. התורה והטבע, הטבע והתורה, כתרי רעי דלא מתפרשי. תמיד מתי שנפגוש את הטבע וחגיגתו, נפגוש גם את התורה וחגיגתה, וחוזר חלילה. 

הכול מודים דבעצרת בעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה לישראל“.

 כך ל’ הגמ’ במס’ פסחים (סח׳ ב׳) שבאה לתאר לנו מדוע לכול הדעות בחג השבועות, יום מתן תורה, יש צורך להקדיש לפחות חצי יום “לכם”. דהיינו, לחגיגה שהיא על טהרת השמחה הטבעית (הכביכול חֻלִּית), בבשר ויין וכו’ (זאת להבדיל ממועדים אחרים ששם ישנה מחלוקת בין החכמים אודות צורת חלוקת הזמן בין “לכם”  לבין “לה'”). והתמיהה כמובן עולה מאליה, הלא אם זה יום שניתנה תורה יש דווקא צורך להקדיש שבעתיים את הזמן לה’, בלימוד תורה, תפילות וכו’?

אלא כי מכאן למדנו, שהרעיון של “יום שניתנה תורה” הוא דווקא זה שכביכול מכשיר בעדנו את ה”לכם”. עושה אותו לסוג של “לכם” ייחודי ומסוים. אם תרצו, לא סתם עוד צחוק סתמי, “חופשי ופתוח” כמו שאוהבים אותם אלו שהדפיסו את אותו הפוסטר, אלא כזה שהוא חלק בלתי נפרד מהיותנו “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”. וכמה שאותם צוררים לא יכלו להכיל את הצחוק המותנה הזה, את העובדה שישנם כאלה שלוקחים את החיים באופן קצת יותר משמעותי ורציני. נמצאים במצב שבו, אם כבר צוחקים, אז זה חלק בלתי נפרד מהיות הערכי והמוסרי הכי ראשוני ובסיסי שלהם. 

זאת גם הסיבה שאנו כיהודים רואים את העתיד האוטופי, שבו נוכל לחיות חיים יהודיים מלאים ללא חשש ורתיעה, ככזה שעליו אנו קוראים: “אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה..” (תהילים קכו׳ ב׳). כי רק או אז, נוכל באמת לצחוק בצורה הכי חופשית ואמתית. זו שנמנע מאתנו לעשות בתקופת הגלות, המצוקה הרוחנית והגשמית גם יחד. 

וכמה יפה לאור כך, לקרוא את דברי החכמים בגמ’: א”ר יוחנן משום רשב”י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה אמרו עליו על ר”ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה”ז מכי שמעה מר’ יוחנן רביה..” (ברכות לא׳ ע״א).   

“העולם הזה” האמור כאן, הוא זה הנתפס כעומד כשלעצמו, ללא כל השקה אל הממד שמעבר, אותה התגלות טרנסצנדנטית המיוחסת למעמד הר סיני. במציאות הנוכחית, אותם חלאות אדם, רואים בעולם המחולל (ל’ חלל וחילול) מנוכחותו האלוהים, כזה הניתן לצחוק בו סתם כך ספונטנית. זהו צחוק ריק שכול עניינו התבהמות נטולת רסן. לעומתם הצחוק היהודי/טיפוסי המותנה, נראה להם זר ומוזר, עד כדי שהוא משקף בעבורם את כל המתועב בהיות היהודי עלי אדמות.

ובינו זאת, לא באיסור על עצם הצחוק עסקינן כאן, אלא על “למלא שחוק פיו” בדייקא. זהו בדיוק אותו הצחוק המשוחרר ונטול המעצורים שהיהודים כה מתקשים בו, כפי שמורה הפוסטר המחריד שלפנינו. ההתניה שיושבת שם עמוק ומייצרת את הקושי פשוט לצחוק כי צוחקים. כך שרק כאשר יאמרו בגויים “הגדיל ה׳ לעשות עם אלה”. הוי אומר, תתקיים ההכרה בצדקת “מוזרותו” של הצחוק היהודי, בעובדה שישנו דבר מה פלאי נוסף בהוויה היהודית, המתממשק עם הממד שמעבר, זה שמתמיר את הצחוק הטבעי מסתמי וחסר פשר, לצחוק שמכמין בעומקו את אבסורד הקיום היהודי. זהו אותו צחוק שצחקה שרה אחרי לידתו הפלאית של יצחק ושעליו קראה: “צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים” (בראשית כא’ ו׳). 

וכמה מרתק להתבונן כי דווקא מי שצחקה בעצמה, כה חששה מצחוק אחר, זה שנתפס בעיניה כהוללות חסרת רסן. וכוונתי כמובן לאותו הצחוק של ישמעאל שממנו נחרדה שרה, עד כדי בקשתה מאברהם לגירושה של הגר ובנה. וכפי שמעיד הכתוב: “וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק..” (בראשית כא’ ט’). וכפי שכבר כתב שם על אתר, שהיה זה צחוק של גילוי עריות. דהיינו, כזה שמשקף מציאות ריקה ומנוערת מכול אמת מידה של נורמטיביות מוסרית. 

וראה שם ברש”י על אתר, שעשה את הקישור וההשוואה לצחוק האמור בדברי הכתוב במעשה העגל:”וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק..” (שמות לב’ ו’). ולפי דברינו כאן, החיבור הוא ככפתור ופרח. כי אכן במעמד הר סיני נוצרה כביכול אותה התניה שלא באמת מאפשרת לנו לצחוק סתם כי צוחקים, וכפי המתבאר, האפשרות לצחוק נגזרת מהחיבור אל השגב המתגלה בהווייתנו. כך שאותו פורקן של מעשה העגל, כוון בדיוק כלפי אותה התניה. חוסר הנכונות להכיל זאת, הרצון להתכחש ולהתפרק מאותה התניה מובנית. זהו פורקן של הוללות שנגזר כמובן מחוסר יכולתם להמשיך ולקיים בהווייתם את אותו הכרה מונותאיסטית המחייבת אותם להתייחס תמידות אל אותה התגלות טרנסצנדנטית שהתגלתה לעומתם במעמד הר סיני. כך שאם נרצה, ניתן לראותו באותו “וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק” כנקודת שיאו של השפל וההתפרקות מכובד המשקל המוסרי של מעמד הר סיני. 

אז רגע לפני שהשבת וחג פורסים עלינו את כנפיהם, אאחל לכולנו, שנזכה באמת לשמוח את שמחת החיים ושמחת התורה בצוותא חדא. שלא באמת נזהה את ההפרש בין השניים. ומי ייתן ופלא ההיות היהודי ימשיך להיות חלק אינהרנטי מן ההיות הטבעי שלנו בשגרת חיינו היום יומיים, מבלי שנרגיש סתירה והתנגשות בין השניים. אך הכי חשוב, שלעולם לא נפסיק לצחוק, דווקא את אותו הצחוק שאותם צוררים כה לא יכלו להכיל. וכמה שזה מגיע לנו! 

שבת שלום וחג שמח לכולנו!

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *