הרב אורי זוהר, היה ככל הנראה הקרוב ביותר למודל בעל התשובה האולטימטיבי. לא היה עוד מישהו שגילם באישיותו ובחייו, את המשמעות הטרנספומטית העמוקה והמכוננת של מושג התשובה.
אני זוכר שכילד בפעם הראשונה ששמעתי את שמו ושמעו של ר׳ אורי זוהר, הרגשתי שהבנתי באמת את משמעות דברי הגמרא: ״האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אפילו הוא רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו״ (קידושין מט׳ ע״א). זאת גמרא שהיא תימה גדולה, אחרי הכול, איך באמת אפשר להיות במעמד של צדיק ולו רק בזכות הרהור תשובה אחד? אך כששמעתי את סיפור חזרתו בתשובה המופלאה של הרב אורי זוהר, הרגשתי שהבנתי.
זהו סיפור על אדם שהיה נתון אולי יותר מכול אחד אחר, עמוק בתוך העולם התרבותי החילוני, נהנה וספג את תמצית ההוויה הזאת עד תומה. וכך באופן לגמרי אקראי, אי אז באמצע שנות השבעים, הוא פגש את הרב יצחק שלמה זילברמן, באיזשהו אירוע בירושלים. הוא נכנס עמו לשיחה מעמיקה, כאשר בסופה, אחרי לא הרבה זמן, אורי זוהר כבר לא היה אותו אורי זוהר שהיה קודם לכן. נכון, זה לקח לו לא מעט זמן עד שהוא מצא את דרכו עמוק לתוך עולמה של תורה ושמירת המצוות, אבל בשיחה הלא ארוכה ההיא, היה משהו שהוא לא פחות מקו פרשת מים. מן רוביקון שכזה שהרב אורי זוהר חצה באופן שהוא אל חזור. והראשון לדעת את זה, היה כמובן הרב אורי זוהר עצמו. זהו בדיוק טיבו העמוק של אותו הרהור שעליו אומרת הגמרא, כי גם אם מדובר באדם שהוא רשע גמור, אותה אישה מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו..
כי זה מה שהיה הרב אורי זוהר, טוטאלי. פשוט טוטאלי בכול מה שהוא עשה וחווה בחייו. וכמעשהו בעולם החילוני ומכמני תרבותו, כך היה מעשהו בעולם הדתי ע״כ המשתמע והנגזר מכך. כי הלא הסיבה שמעטים בינינו חווים רגעים מכוננים שכאלה בחיינו, היא לא בגלל שהם לא קורים לנו, אלא כי הם פשוט עוברים לנו ליד האוזן, או ליתר דיוק, ליד הנפש. כולנו רצופי הפרעות קשב וריכוז למקומות הכי עמוקים בנפשנו פנימה.
תחשבו כמה פעמים אנו חווים רגעים של חשבון נפש, של תובנות עמוקות, אפילו של הארות. פתאום אנחנו מבינים משהו מאוד עמוק ובסיסי על עצמנו ועל חיינו, ובאמת לרגעים ספורים, אנחנו באמת מרגישים שהנה מעכשיו דברים בחיינו ייראו אחרת, הכול איכשהו יושפע ויתעצב לעומת אותו רגע מכונן של הבנה. זהו הרגע שלפי המיתולוגיה היוונית, הפילוסוף ארכימדס רץ עירום ברחוב וצעק בו: אֵאוּרֵקָה!
אבל מה לעשות, כמה מאתנו ניחנו באומץ הנדרש לכך? כמה אנחנו מוכנים להקריב ולהתמסר באמת למשמעותה של אותה תובנה? באופן מצוי, אנשים דתיים חווים לא מעט רגעים שכאלה סביב ימי התשובה בימים הנוראים, ובייחוד ביום כיפור. כמה פעמים עמדנו שם בתפילת נעילה ביום הכיפורים התוודנו על העבר וקיבלנו העתיד. הרגשנו, שזהו, השנה הדברים ייראו אחרת, השנה לא נחזור עוד לכל כך הרבה דפוסי התנהגות, מחשבות ומעשים שהיו מנת חלקנו בשנה החולפת. ומה עשינו עם כך בפועל? אתם יודעים לבד את התשובה, פלוס מינוס, כאלם פאדי.
בחרתי להביא כאן את הסיפור במלואו, כי אין מובהק ממנו לייצג את סיפורו של הרב אורי זוהר. אם תרצו, את סיפורה של התשובה במובנה היותר עמוק ופנימי. היכולת להתמסר, לקחת ברצינות התהומית ביותר את מה שאתה מבין על עצמך ועל חייך. לא לתת לקולות הפנימיים הללו להיעשות לנפיחה שאינה חוזרת. או ליתר דיוק, לא לתת לעצמך להיעשות לאותה נפיחה. כי החיים יקרים ומשמעותיים מדי בשביל שניתן להם כך לחלוף, מבלי באמת להאזין לעצמנו, להבין מי ומה אנחנו, ומה תכליתנו ופשרנו עלי אדמות. זאת התשובה בתמציתה, תשובה של מטמורפוזה מוחלטת, התשובה שעליה קורא הרמב״ם (פ״ז מהל׳ תשובה ה״ו):
״אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנאוּי לִפְנֵי הַמָּקוֹם מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וְתוֹעֵבָה וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד קָרוֹב וְיָדִיד..״
המשנה במס׳ אבות מלמדת אותנו כי ׳שוב יום אחד לפני מיתתך׳. וע״כ שואלים חכמים בגמ׳, וכי יודע אדם יום מיתתו? משיבה הגמ׳, אלא שוב היום שמא למחר הוא יום מיתתך, נמצאת כל ימיך בתשובה.. בעיניי זאת לא רק אמירה טכנית, שחלילה לא נמצא את עצמנו מתים בלא תשובה, אלא אמירה מהותית פנימית על עצם עניינה של התשובה. מוכמנת כאן הוראה ע״כ שאותו מצב תודעתי של הכרעה, אם תרצו, הרגע ההוא בתפילת נעילה של יום הכיפורים, יהיה אתנו כמצב קיומי נוכח, הווה ומתמשך. ישנה כאן משמעות אקזיסטנציאליסטית עמוקה, של הבנת המשמעות של עמידה לעומת האלוהים מחד, והחידלון והמוות מאידך. זה מה שהופך את הכרעת התשובה למצב קיומי מתמשך, כזה שהוא נתון ונמצא עמנו בכול רגע בחיינו.
אז כזה היה הרב אורי זוהר, איש שכולו תשובה, כול רגע ורגע בארבעים וחמש השנים האחרונות לחייו, היה במצב של תשובה גמורה. כך הוא כביכול הצליח להפוך ולזקק את הרגע המכונן ההוא במחיצתו של הרב זילברמן, למן קפסולה שכזו, שהלכה והייתה בו מאז ועד לרגע פרידתו מן העולם. כמה קדושה ופלא יש בדמות הזו, אך לא פחות מכך, מוסר השכל שאני מתקשה לחשוב על נוקב ומשמעותי הימנו.
ואסיים בדברי הידועים של הרמב״ם בסוף הל׳ שמיטה ויובל, שדומני שאין מי כמו הרב אורי זוהר שניתן לקרוא בו את הדברים הללו:
״וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבָד, אֵלָא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’, וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם–הֲרֵי זֶה נִתְקַדַּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים..״
יהי זכרו ודמותו של הרב אורי זוהר, מאירה ומזהירה בחיינו לנצח!
