על תפיסת עולמו הפדגוגית של מייסד החסידות, רבי ישראל – בעל שם טוב. דברים שנישאו בבית מדרשו בעיר מז׳יבוז׳.1 min read

אתמול חג השבועות תשפ״ב, ציינו את יום פטירתו של מייסד ומחולל תנועת החסידות, רבי ישראל – בעל שם טוב. הוא נפטר לפני 262 שנה, בשנת תק״כ (1760). זאת הזדמנות מצויינת לשתף כאן, דברים שנשאתי לפני כחמש שנים, ברגעים נעלים ומרטיטים במיוחד, בבית מדרשו הקדוש, בעיר מזיבוז’ שבחבל וואהלין שבאוקראינה. הדברים נישאו בפני קבוצה מופלאה של אנשי מעלה ואיכות, ראשי מכינות קדם צבאיות בישראל. כולם אנשי חינוך והשפעה, המקדישים את חייהם בלקיחת אחריות ציבורית וחברתית, על עתיד הנוער והחברה בישראל, גם בעוד עשרות בשנים.

אני רוצה להציג בפניכם את ראייתו החינוכית של הבעל שם טוב, ואיך לטעמו עלינו ללמוד וללמד תורה. הדברים שאביא כאן בפניכם, הם לטעמי חשובים ומשמעותיים מאוד, בהבנת דמותו ומשנתו של הבעל שם טוב, ועד כמה הוא הצליח באמת לחולל מהפיכה אדירה בעולמה של היהדות, אך לא פחות מכך, גם בעולמה של תורה ואופן לימודה. וכדבר בעתו מה טוב, הדברים האמורים להלן חשובים במיוחד יום לאחר חג השבועות, חג שבו לפי המסורת קיבל העם היהודי את התורה במעמד הר סיני. כך שכמה מתבקש שננסה להתחקות אחר האופן שבראייתו של הבעש״ט עלינו ללמוד תורה, להכילה בחיינו ולהקרינה חוצה על סביבתנו.

ואפתח בדברי המשנה במס׳ אבות:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד) “לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה”, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים“.

אבות ו:א

ויש לתת את הדעת טובא, מה יש לעולם מכך שאדם פלוני, ‘עוסק בתורה לשמה’ באופן פרטי ומבודד כשלעצמו, מדוע ‘כל העולם כדאי הוא לו׳?

וביאר ע”כ רבינו הבעש”ט שאנו נמצאים פה בלב בית מדרשו, ‘העוסק בתורה לשמה’, הוא האופן שבו האדם לומד ללא כל פניות אישיות. לימוד שלא מקדם בעדו שום מטרה מעבר לעצם הלימוד בטהרתו. האדם עצמו, רצונותיו ומגמותיו, כמו מתאפסות בלימוד שכזה. כך שאו אז, נהפך הוא להיות גופא חלק מן החכמה – בבחי’ הוא המדע, היודע והידוע. בעיסוק בתורה שכזה, אישיותו של האדם כולה מתקדשת לכלל היותה צינור נפלא לנביעת החכמה בטהרתה ממקורה העליון, עדי מטה עלי אדמות. לחלוק אותה עם העולם כולו, עם כל תאב חכמה ודעת, ובכך להשלים ולתקן את כל סיג ופגם בסביבתו הקיומית. לא ‘לומד תורה’ יש כאן, אלא ‘עוסק בתורה’. היינו מציאות שבה האדם מטמיע את התורה כה עמוק ואימננטי בחייו ובאישיותו, עד שהיא בבחינת עיסוקו הטבעי והטריוויאלי ביותר.

וממשיך הבעש”ט ומפליא להטעים, כי אם נתבונן בל’ המשנה, נמצא כי הזכייה האישית והציבורית, או את”ל בצד המשפיע ובצד המושפע, חד היא. כל אותם דברים הרבה בהם זוכה אדם שכזה, הנם זכייה אישית בדיוק כפי שהנם זכייה ציבורית; “זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ. ‘הדברים הרבה’ ‘והעולם כדאי לו’, ארוגים ותלויים באופן סימביוטי זה בזה.

נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה.

אבות ו:א

לא נקרא ‘חכם’ או ‘צדיק’ או ‘גדול’ או כל כיו”ב, כתיב כאן. אלא ‘רע, אהוב אוהב את המקום ואוהב את הבריות וכו’. עיטורים ותהילה שכל עניינה היותו של האדם שכזה, כולו קודש וחיבור להעברת החכמה והשפעתה בקרב כל בני האדם. ואך מי שנקרא ‘רע, אהוב, אוהב את המקום, ואוהב את הבריות וכו’, ראוי להיות במקום של השפעה נביעתית נפלאה.

ולא אך זאת, אלא שאף השגותיו ה’אישיות’ (כביכול) של אדם שכזה, מתגברות ומתעצמות שבעתיים. יכולת האדם לינוק ולהשיג, נגזרת מיכולתו להניק, להיות תדיר, אך כתופח על מנת להתפיח. לבטל את עצמיותו, ולהנחיל את כל מטען השגותיו, הלאה לכל מי שסביבו וחפץ לינוק מזיו השגותיו של איש זה. וזהו פשר סיומה של המשנה: ‘וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים“‘. ובינו זאת בינה, כי ההוראה על עוצם השגותיו של איש זה, באה אך לאחר שאנו למדים על כוחה של לימוד התורה להקרין ולהשפיע חוצה על הסביבה והחברה כולה. או אם תרצו, ערכה ועוצמתה של החכמה וההשגה, הנן תוצאה ונגזרת מיכולתו של המשיג להיות ‘רע, אהוב וכו’.

זה מחבר אותנו לתורה נוספת, ידועה אפילו עוד יותר, מבית מדרשו של הבעש”ט. עה”פ בתהילים (יט’ ח’): ‘תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי’. וביאר הבעש”ט, כי התורה, גם אחרי אלפי שנות נתינתה בסיני, נשארה ועודנה ‘תמימה’, כמו לא נגעו בה מעולם. וביאור הדברים, הוא בהמשך ישיר לאמור לעיל, באשר לימוד התורה ‘כנתינתה’, תובע מלומדיה להיות בטלים ומצורפים כולם, אל מקור נביעתה העליון, מבלי שהאדם מנכס לעצמו ולו משהו, מאותה תורה גדולה, נשגבת ואינסופית. כך שממילא היא בהכרח נשארת ‘תמימה’ וטהורה. אך באותה מידה, היא ממילא גם ‘משיבת נפש’ ו’נאמנה מחכימת פתי’. כך יש להתייחס ללימוד התורה. וכך, יש להתייחס להנחלתה ולהעברתה הלאה. או במילים אחרות, הלימוד האולטימטיבי, הוא הלימוד המלמד, וכך עד לאינסוף.

אנו נוכחים כאן ברגעים מרוממים שכאלו, בבית מדרשו הקדוש של הבעש”ט. בית מדרש שאולי לעינינו הפיזיות נראה קטן וצר מידות, אך שטחו האמתי, הוא עצום ולאין קץ ושיעור. וזאת באשר היותו מקום שכולו קודש קודשים, להנחלה והעברה של אור ושפע אלוהי. להמשיך ולהשפיע את הנוכחות האלוהית עלי אדמות, מבית מדרש זה חוצה, מסוף העולם ועד סופו. להאיר לעולם ולדרים עליה, באור של קדושה ואהבה, התקשרות ודביקות, עם הריש לכל רישין, מקור הנביעה וההשפעה לכל מה שאנו רואים וחווים בחיינו.

מקום עילאי ורצוף אהבה שכזה, הוא כולו בבחי’ ‘אינו מן המידה’. גדול ורחב לאין ערוך ושיעור, מגודלו הפיזי והממשי. במקום שכזה, מעולם לא אמר איש צר לי המקום. לא היה אדם או דבר מכל הדברים שנבראו מפי עליון, שהרגישו דחויים ובלתי רצויים ואהובים. שלא זכו להטרמה והתעלות, חיבור והשפעה. הכול התגדל והתקדש, התרומם והתממשק, עם נהר החסידות, היוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם התפשט לארבעה ראשים – לכל ארבעת רוחות השמים, עד לאינסוף. והאור הזה, עודנו ממשיך ומאיר, ורק הולך ומתעצם שבעתיים, ומצליח להיות למזור ולמשוש ללבבות שבורים ולנפשות נדכאים.

ומי ייתן ועוד יקוים בנו עוד במהרה בימינו, מאמרו של משיח – גואל ישראל, לרבינו הבעש”ט שרגלינו דורכות בבית מדרשו ממש, במענה לשאלתו: ‘אימתי קאתי מר, לכשיפוצו מעיינותיך חוצה’!