בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו לתאר, את גודל השבר והעצב שאפף כל פינה. כמה השיממון הזה הדהד את עוצמת השבר והכאב האינסופי שכולנו התעטפנו בו באותם ימים. זאת הייתה ממש תחושה של חורבן, משהו אפוקליפטי שתקף אותנו. קשה היה לחשוב באותם ימים ושעות על אפשרות ריאלית כלשהי להשתקמות. איך בכלל אפשר לצאת, להיחלץ מעמק הבכא האפל הזה. מממדים של אסון נוראי בקנה מידה היסטורי. באותן שורות גם תיארתי איך באופן אירוני וכ”כ טרגי, המקומות היחיד שבהן דווקא כן ניכרה תנועה ערה, היו באותם כבישים ומבואות שסביב אזורי בתי הקברות שבעיר (בעיקר באזור בית הקברות הצבאי בהר הרצל). עובדה שרק העצימה שבעתיים את תחושת היגון הקולקטיבית שניתן היה לממש בחלל האוויר.
והיום כמעט חצי שנה אחרי – בעיצומו של חג שושן הפורים, אותה העיר בדיוק, נראתה צוהלת וחוגגת כפי שלא נראתה כבר מאז אותם ימים אפלים. פתאום היא הייתה שוב שוצפת וגועשת בשאון גדול של אנשים נשים וטף שהציפו בהמוניהם את רחובותיה – בחגיגת חג הפורים. קשה היה שלא להיזכר באותה חוויה מצמיתה והכ”כ שונה וקוטבית ההיא אך לפני כמחצית השנה.
ועמדתי לרגע מן הצד והבטתי בתחושות מעורבות בהמוני החוגגים הצובאים סביב המחסומים לאורך ציר רחוב יפו המרכזי, בניסיון להתמקם נכונה עם ילדיהם על מנת לצפות מקרוב בתהלוכת העדלידע. זאת שהפציעה פתאום מחדש בעירנו אחרי עשרות שנות היעדרות. מחד, מה יותר טבעי ואפילו מתבקש מחגיגת פורים המונית וצוהלת שכזאת בעיצומו של החג הכי שמח בשנה – פורים. אבל מאידך, אנחנו הלא עדיין עמוק שם, באותו היום המר ונמהר. מאז אותו יום ארור, עשרות רבות של חטופים וחטופות עדיין שרויים במקום האפלים והמחרידים ביותר עלי אדמות. כשאנו עוד נלחמים במלחמת חורמה עקובה מדם, בניסיון להחזירם בריאים ושלמים, ובניסיון לחסל אחת ולתמיד את האויב המפלצתי הזה. אז איך אפשר באמת לחזור למציאות כה צוהלת ברחובה של עיר הבירה?
ונזכרתי בסיפור התלמודי הידוע על רבי עקיבא וחבריו, שלאחר חורבן בית שני ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, כשהם היו בוכים ואילו רבי עקיבא משחק. כששאלו אותו חבריו מדוע אתה צוחק רבי עקיבא? ענה להם, מפני שנבואת החורבן ונבואת התקומה והתיקון תלויות וכרוכות זה בזה. כך שאם נבואת החורבן התגשמה והגיעה לדיוטה כה עלובה ותחתונה, בהכרח גם עוד תתגשם נבואת הגאולה באופן המופתי ביותר של: “עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים”. זאת הסיבה מדוע הוא ההין לצחוק אל מול אותה תופעת חורבן מחרידה.
והרהרתי בכך, כי למעשה רבי עקיבא לימד אותנו כאן משהו על תחפושת. אם תרצו, מה שהוא אומר לנו, זה שמצב החורבן הוא החרגה מובהקת ממצבה האותנטי של ירושלים, כך שהיא מקסימום יכולה להתחפש לחרבה ושוממה, אבל באמת היא לא ממש יכולה ממש להיות שם בצורה אמתית. כך שאדרבה, אם אתה רואה אותה שוממה, הרי שבהכרח אתה רואה את התופעה שמטרימה את הדבר האמתי – קרי את היותה של העיר צוהלת ותוססת, גדושה בילדים והמון חוגג.
אז בהפוך על הפוך, היום לרגע קל ירושלים השילה מעליה – ובגדול, את התחפושת הכ”כ עגומה ההיא של הימים שאחרי ה07/10. פתאום היא כמו הציצה עלינו בתוצרתה הכי אותנטית ואמתית. אותם מיצגים אוויליים שפסעו שם מעדנות לאורך רחובותיה המרכזיים, ייצגו באחת דווקא את הפנים הכי מקוריות ומדויקות שלה. כך זאת הייתה כמן תזכורת, איתות שכזה, לכך שאנחנו יכולים דווקא לצחוק. אבל לא צחוק קתרטי של שחרור אל מול מיצגי העדלידא והאווירה הפורימית, אלא צחוק שמכוון כולו דווקא לעומת אותן משפחות חטופים והמוני המפונים שצעדו שם בראש התהלוכה. כמן תזכורת לכולנו איפה אנחנו עוד נמצאים ועם מה אנו עוד מתמודדים.
כי זהו יהיה צחוק עמוק מאין כמותו – צחוקו של רבי עקיבא. צחוק שמאותת לנו כי דווקא מתוך אותה חשיכה עוד יצמח ויתגלה אור יקרות של גאולת אמת. תשועה גדולה לכול אותם אומללים שעדיין נמקים במנהרות האפלות של עזה, והניצחון גדול של האור על פני החושך הטוב על פני הרוע המוחלט. אם נרצה זהו צחוק שמטרים את אותו הצחוק המוחלט והאולטימטיבי, זה שעליו נאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה!
אז תצחקו יהודים, תצחקו בצחוק גדול, חג פורים היום לנו. אבל אל תשכחו לרגע, כי השנה כולנו עדיין, צוחקים את הצחוק העמוק והנוקב ההוא של רבי עקיבא.
א פרלייכען פורים טיירע ברודערס און שווסטער.
לחיים ולברכה 
