על הזיכרון הבלתי ניתן לשעתוק והסברה- כנקודה המכוננת של ההוויה היהודית. מחשבות בימי מלחמה 14 – לשבת זכור תשפ״ד1 min read

השבת זכור הקרובה, הולכת להיות היסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו בכך לגמרי בנוח. שום דבר לא יגרום להם אי נוחות, תחושה שיש כאן משהו שאולי לא לגמרי הולם את מסכת הערכים ועולמם המוסרי. או במילים אחרות, זאת תהיה בעבור כולנו חוויה שנוגעת בהווה לא פחות ממה שהיא מתייחסת ונוגעת בעבר הרחוק של עמנו.

כי בשנה הזאת – שבת זכור תשפ״ד, אחרי כמעט שמונים שנה, העם היהודי התמודד שוב, בפעם המי יודע כמה, מול הרוע המוחלט. המפלצתיות המחליאה – זו שרודפת אחרי העם היהודי כבר כמה אלפי שנים, שוב נעצה את טלפיה בבני עמנו – באותו יום ארור של השביעי לאוקטובר. שוב אין באמת צורך להסביר מה משמעותו של אותו רוע ארור שאנו ניצבים בפניו, לייצר כל מיני פרשנויות אפולוגטיות למיניהן – לפלפל ולהסביר את הרעיון של עמלק באופנים מטאפוריים כאלו ואחרים. לצערנו כי רב, כבר שום דבר לא סמלי בחיינו. הכול ממשי עד כאב, מדמם וחודר עד עמקי דכדוכה של נפש. המושג “עמלק” הפך להיות הדימוי שלא יכול להיות חי ומוחשי הימנו.

אז בחמישה החודשים האחרונים, מאז העמלק – בן דורנו, קם עלינו לכלותינו, הם היושב בציון מחזיר מלחמה שערה. יצא להילחם ולעמוד על נפשו – להשמיד להרוג ולאבד, את האויב האולטימטיבי הזה. ההכרה כי אין מנוס ממלחמה טוטאלית כנגד אויב ורוע טוטאלי, הפכה להיות לא פחות מאשר קונצנזוס לאומי. אלפים ורבבות מטובי בני עמנו, יצאו בהמוניהם לעזרת ישראל בגיבורים, להילחם בעוז וחירוף נפש להבטחת שלום האומה. לחזור ולהעניק לכולנו כאן, את האפשרות הכי בסיסית לחיים. שם עמוק מעבר לקווי האויב, במקומות האפלים שורצי מלאכי החבלה של עזה, גיבורי העל הללו, מקיזים מדמם – בהקרבה שאין מופתית הימנה. כך שוב עמנו מתגלה במלוא תפארת גבורתו – הלאומית והאישית גם יחד.

ולמי שיודע, הסיפור הזה של עמלק הוא רק לא סיפור על הצד השני – על אותו רוע אולטימטיבי ששומה עלינו לכלותו עד תום מעל פני האדמה. אלא בראש ובראשונה סיפור על העם היהודי עצמו.

עמלק מופיע ברגעים של השפל שאחרי הגאון. העם היהודי יוצא ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, חווה את הניסים והנפלאות המרהיבים ביותר שנראו ושייראו אי פעם. אלא שאז, כאשר כל זה נמוג ונשאר מאחור, מתחילה המציאות האמתית – זו הסיזיפית והממשית. עכשיו הוא עם עצום שתקוע – אנשים, נשים וטף, באמצעו של המדבר הגדול. כך הם אמורים להתנהל ולעשות את דרכם הארוכה אל הארץ המובטחת. אין להם באמת כל הכשרה צבאית, מדינית, או כלכלית כלשהי. איך בכלל אפשר להמשיך ככה? כי עם כל הכבוד לאורות הניאון והפירוטכניקה של הניסים בגאולת מצרים, החיים האמתיים לא באמת יכולים לסמוך על כך. במציאות היומיומית, בוודאי זו שמדבר הגדול והקר, צריך לדעת להתנהל בכוחות עצמך, לראות איך אתה שומר על עצמך, מגן על הנשים והטף, ולא פחות מכך מוודא שישנה בעדך את היכולת לכלכל ולהזין את העם הגדול הזה.

תחשבו א”כ כמה תהייה הייתה כאן. כמה תחושת אובדן ופחד כמו נחת באחת על העם הזה שאך עתה יצא ממצרים. במובן מה, כל אותם ניסים ונפלאות, דווקא שיחקו לרעתו, כי כפי שכבר תיאר זאת משה רבינו בעצמו: “כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו” (במדבר יא’ יב’). אתם מבינים? העם היהודי יוצא ממצרים כמו יונק שהאומן נושא אותו. אז עכשיו, אחרי שהאומן סיים לעשות בעדו את כל מסכת הפלאות, הוא נשאר עם עצמו. כך שאין לו באמת מנוס אלא לחלץ מעצמו מספיק כוחות ויכולות להתקיים בתוך מרחב האימה המדברי.

וכאן נכנס עמלק. הוא מופיע בדיוק בנקודה החולשה הזאת. הוא הראשון להעמיד למבחן את אפשרות הקיום העצמי של האומה היהודית. זהו אירוע שמתחולל באמצע המדבר. סביר להניח שאף אחד לא באמת שמע עליו. אותה אומה של נוודים שזכתה למה שהיא זכתה עד עכשיו, עוד לא באמת התגבשה לכלל זהות לאומית אחידה ומשותפת. כל זה עוד לפני – אמור לקרות שם באותו הר סיני שהם הולכים אליו. וכמובן שעוד אין להם באמת יכולת אמתית להשיב מלחמה שערה. במובן זה, אפשר לראות במלחמה הראשונה של האומה היהודית, כמלחמה טרום לאומית, מלחמה שבה האומה נמצאת בנקודת הכי ראשונית ובסיסית של התהוותה.

אז תחשבו כמה לבד זה היה. זאת הלְבַדִּיּוּת האולטימטיבית. אפשהו שם – כמאמר המשורר – בקצה השמים ובסוף המדבר, אומת הנוודים נאלצה לצאת ולהילחם לראשונה על קיומה. להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת באמת להתקיים. שכול הניסים והנפלאות שנעשו בעדה, הצדיקו את ההיות הלאומי הזה, כישות בוגרת – עצמאית, חזקה ואמיצה.

כך שאחרי כול מה שקרה, והניצחון וההכרעה הברורה, מופיע הזיכרון. זאת החריטה היותר עמוקה שניתן לדמיין בDNA הלאומי. תכליתו של הזיכרון לא לאפשר לאירוע הזה לעבור ליד, להמשיך הלאה כאילו כלום. באנו, נלחמנו ניצחנו. לא, חלילה! כי האירוע הזה, אולי אפילו עוד יותר מכול המאורעות הדרמטיים וההיסטוריים שקדמו לו, הוא אירוע מכונן בתכלית. זאת תמצית ההוויה היהודית – בגרסתה הממשית. בריאליה המדברית, בתוך כל השממה והאימה הסובבת. או במילים אחרות, במציאות – איך שהיא כמות שהיא. כאן אי אפשר לייפות, לספר סיפורי נפלאות, להתרפק על ניסים שמימיים. כאן צריכים לחיות, להיאבק, להילחם על עצם ההיות.

אז זאת היא החריטה – מלחמת עמלק. הזיכרון של תמצית ההוויה. שלא נשכח לרגע כמה שלהיות בעבורנו זה הדבר הכי לא טריוויאלי עלי אדמות. כמה שהקיום הזה תובע מאתנו את תמצית ההתאמצות וההתמסרות. את הגבורה הממשית, של אלפים ורבבות מגיבורי ישראל. אך מעל הכול, זהו הזיכרון של הלְבַדִּיּוּת. של האופן שבו אנו עומדים על קיומנו – בעצמנו, כשמסביב הכול מדבר שממה, חול ועוד חול, לא שום דבר שניתן לסמוך ולהיאחז עליו.

ובימים ההם בזמן הזה, כשעמנו נתון באחת ממלחמות הקיום היותר תובעניות שלו, אנחנו מביטים אנה ואנה, ורואים כי אין איש. לאט לאט, ישראל הולכת ומאבדת את התמיכה הבינלאומית. קולות הסולידריות וההזדהות שנשמעו מכול עבר בימים הראשונים שלאחר אימת השביעי באוקטובר, הולכים ונמוגים. והמלחמה הכה קשה הזאת, נשארת בגבולות שלנו – לבד. לגמרי לבד. פתאום הכול מתהפך, אנחנו הופכים להיות הרעים שבסיפור הזה, אנחנו אלו שעושים רצח עם, טובחים ללא רחם בבני אדם חפים מפשע. שוב העולם מתגלה בעליבותו המוסרית, בחרפת האדישות והניכור שחרוטה לו על מצחו.

אבל מה שיש לנו זהו זיכרון – זאת הקריאה המהדהדת מאי שם בנקודת טרום ההוויה שלנו: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק”! זהו אותו זיכרון שאוצר בחובו את תמצית הלְבַדִּיּוּת. את אותו הדבר הקדמוני ההוא, שבלתי ניתן להעברה ולהסברה בשום צורה ואופן. כי זהו בדיוק סודו של הזיכרון. זהו כמן קוד סודי המוטבע בבסיס ההיות. אי אפשר לתרגם זיכרון, לשעתק אותו באיזשהו אופן, אך בעיקר אי אפשר להסביר אותו. אין שום כוח הסברתי שבעולם שיכול לתת פרשנות ומעטפת הגיונית לזיכרון. או ליתר דיוק, אל ה”זָכוֹר” – כי ההבדל בין ההוראה “תזכור” להוראה “זכור”, הוא שזה האחרון מורה לנו להפוך את הזיכרון לאקטיבי, לטריגר, כוח מניע. משהו שאומנם יונק ומחובר לנקודה הכי ראשונית של ההוויה, אבל פועל ומתממש בהווה, במציאות העכשווית – איך שהיא כמות שהיא במלוא משמעותה הטרגית והמאתגרת.

אז כשאתמול פרסם העיתון הלונדוני הנפוץ “האוקונומיסט” את תמונת השער המצמיתה שלו – תחת הכותרת “ישראל לבד”, עם אותו הדגל המט ליפול בתוך סערת המלחמה בבוץ העזתי, הרהרתי בדברים הללו. ראיתי שם באותו הדגל העגום הזה, את אותה “סוכל׳ע אקליינע” – מהשיר היידי המפורסם לחג הסוכות. השיר מתאר איך האישה – בעלת הבית, חרדה מפני הסערה ההולכת ובאה ומאיימת להפיל את הסוכה, על הנרות המאכלים ושלל הכלים שבסוכה. אך לעומתה בעלה הטוב דואג להרגיע אותה ומספר לה על אותה ה”סוכת דוד הנופלת” של העם היהודי שכבר עומדת ומחזיקה כמה אלפי שנים, כששום סערה שבעולם לא באמת יכלה לה, כי תמיד הסוכה הזאת חוזרת ומתקוממת, נעמדת במלוא עוזה מחדש על רגליה.

אך בעיקר מה שראיתי שם בתמונה הזאת, זאת באמת את אותו הדבר הזה שבלתי ניתן להסברה, את הצו המהדהד של הזיכרון – את הקריאה התובענית זָכוֹר! אותה קריאה שאין שום מסבירן בעולם שיוכל להטעים ולהסביר, כמו שאין שום מי שאינו בן ברית, שבאמת יוכל להבין ולהזדהות. כי אם יש משהו שמאפיין אותנו היהודים, זה בהיותנו עם של זיכרון – עם של זוכרים נצחיים, ועם הזיכרון הזה, אותו זָכוֹר חזק ומהדהד אנחנו נלך ונמשיך הלאה, ננצח ונכריע עד תום, ונחרוט את כל שאירע כעוד שכבה גנטית-צורבת בזיכרון הנצח של עמנו.

ושרבטתי כמה מילים של שיר קצר – בערבו של שבת הזכור הזאת. שרק נדע לזכור וליישם כדבעי.

וּבַסּוֹף

מִכֹּל הָאֵימָה

הַמִפְלַצְתִּיוּת וְהַבֶּעָתָהּ וְהָרֹעַ

בְּהִתְגַּלְּמוּתוֹ

וּשְׁאוֹן הַמִּלְחָמָה וְגַלְגַּלֶּיהָ הַשּׁוֹעֲטִים

וְהַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כַּמַיִם

וְהַקָּרְבָּנוֹת וּפִסּוֹת הַבָּשָׂר

וְהַחֶרְפָּה הַמִּתְגּוֹלֶלֶת

וִימֵי הַזַּעַם וְהַשָּׁבוּעוֹת

וְהַחֳדָשִׁים הָאֲרֻכִּים

וְהַלֵּילוֹת וְהָאֹפֶל לְאֵין קֵץ

יִשָּׁאֵר רַק צַו אֶחָד

שֶׁיֵּלֵךְ וִיהַדְהֵד

מִסּוֹף הָעוֹלָם

וְעַד סוֹפוֹ

זָכוֹר!

שבת שלום ומבורכת לכולנו!