חג הפסח

המאמר בוחן את הזיקה הרעיונית העמוקה בין חזון העצמות היבשות של יחזקאל לבין חג הפסח וסיפור יציאת מצרים. הרעיון המרכזי במאמר מציע כי סוד הגאולה טמון בשימוש ב”דיבור” וב”סיפור” ככוח מחיה המסוגל להפיח תקווה ועתיד בחומר דומם וחסר חיים. דרך ניתוח נבואת יחזקאל, מוסבר כיצד המעבר ממצב של ייאוש לקומה לאומית זקופה מתרחש באמצעות הנכחת הרוח בתוך המציאות הפיזית. המצווה לספר ביציאת מצרים מוצגת כביטוי לגאולת הדיבור, המאפשרת לאומה היהודית להפוך את זיכרון העבר למנוע של צמיחה נצחית. בסופו של דבר, מדגיש המאמר כי הזהות היהודית מתגבשת דרך הסיפור המתמשך, המהווה עדות חיה להתחדשות האלוהית גם מתוך מצבי שפל וכיליון.

המאמר בוחן את יציאת מצרים לא כאירוע היסטורי גרידא, אלא כרגע המכונן שבו הוענקה לעם היהודי הזכות לחיים מתוך חירות. הרעיון המרכזי במאמר מנסה להטעים כי חירות אמיתית אינה רק חופש מפעולה, אלא תשתית מוסרית המעניקה לאדם משמעות, כבוד ואוטונומיה אל מול השעבוד המרוקן את הקיום מתוכן. על פי המקור, החירות היהודית מגיעה לשיאה דווקא דרך המחויבות והנאמנות לערכים נעלים, כפי שבא לידי ביטוי במעמד הר סיני. באמצעות ניתוח ההגדה של פסח, מודגש כי החירות היא מצב בלתי טריוויאלי הדורש בירור מתמיד והקדשה עצמית. בסופו של דבר, המאמר מציג את החופש כמרחב המאפשר הגשמה רוחנית ותיקון עולם מתוך בחירה חופשית ומסירות.

מבוא: לפני מספר שנים (חג פסח תשפ״ג), עסקתי בהרחבה בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים, מאמר

במאמר זה, ברצוני להסב את מבטי להתבוננות בנבואתו האחרונה של הנביא מלאכי (פרק ג׳), שאותה אנו נוהגים לקרוא בשבת זאת – הקודמת לחג הפסח, הידועה

הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד

חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה